אני מוצא את עצמי בוהה בחלון הראווה של בית הקפה, במדרכה מעבר לכביש יושב איש זקן על ספסל רחוב, ידו מושטת אל חתול אפור ונראה שהוא מאכיל אותו. הדקות חלפו, אירועי היום עברו בראשי כמו סרט רע, מציפים אותי ברגשות ולא נותנים לי דרך להתמודד איתם. מעולם לא ידעתי איך לווסת את הסערה שגעשה בתוכי, עובר בין גאות לשפל ורק סופר את הדקות עד שהריאות שלי יתרוקנו ממים ואוכל סוף סוף לנשום.
המקום היה ריק, הלקוח האחרון עזב לפניי עשרים דקות ואני ואמה, העובדת שהייתה איתי בדלפק התבטלנו בטלפונים שלנו.
אבל עכשיו לא יכולתי להוריד את העיניים שלי מהשניים. הם נראו כל כך... שלווים. הזקן מאכיל את החתול והשני מודה לו בכך שנשאר לשבת לידו. מארח לו חברה. הפנים שלו נראו כל כך ריקים מרגשות, תהיתי לעצמי אם אולי גם הוא היה פעם נער בן שבע עשרה שלא ידע איך להבין את החיים שלו, שלא ידע איך להתבגר עד שיום אחד לפתע מצא את עצמו יושב מול בית קפה, כמעט בלתי נראה בעיניי העוברים והשבים.
לא ריחמתי עליו, זה היה מרושע לרחם עליו. רציתי להאמין שהוא חיי את החיים שלו במלואם ועבר אהבות ושברונות לב, תקוות ואכזבות. רציתי להאמין שהוא שמח.
כל העניין נהיה קיטשי מדי בשלב מסוים, לכן ניתקתי את עיניי מהשניים והלכתי אל השרפרף הקטן שהונח ליד היציאה למטבח, מתיישב אליו ומתעלם מהרצפה המלוכלכת. הוצאתי את הטלפון שלי מכיס הסינר ובחנתי את שלוש ההודעות שקיבלתי מאליסון.
היא שאלה אותי אם אני רוצה להפגש היום ולפתע עלתה בי המחשבה שלא אמרתי לה על שום דבר ממה שקרה אתמול, או הבוקר. אין לה מושג.
החיוך התפרס על פניי מהר ואצבעותיי רעדו כמו שהם תמיד רועדות כשהאדרנלין בתוכי מנסה לצאת. רציתי להגיד לה, לספר לה הכל, אבל אולי זה לא היה הזמן. אליסון הייתה הבנאדם הכי קרוב אליי, אבל היא גם הייתה זרה מוחלטת עבורי. לא ידעתי עד כמה אוכל לסמוך עלייה. וגם אם כן, לא רציתי לבנות ציפיות גדולות מדי ולבסוף להביך את עצמי. רשמתי לה לבסוף שנפגש אצלי אחר הצהריים. היא הייתה בת גילי ולמדה לאותן בגרויות שאני למדתי אליהן, לכן יכולנו להתכונן ביחד.
אני מביט באיש הקשר של אספן. בהודעה הראשונה והאחרונה ששלח לי
פתח את הדלת ישנוני
זה הרגיש טוב מידי, כאילו הלב שלי עומד להתחמם יותר מדי עד ש- "תמחק את החיוך המאוהב ולך למחסן." הבוס שלי טפח לי על הכתף ונתן הבעת פנים כועסת שרק גרמה לי לצחוק. אני מגלגל אליו את עיניי ומחזיר את הטלפון לסינר שלי.
"מי ברת המזל?" הוא לא הצליח להעמיד פניי כועס יותר מידי.
אם רק היה יודע.
YOU ARE READING
My white flower
Romanceהוא לא האמין שאחריי חצי שנה שלמה שהיה רחוק מכל מה שהכיר, מהבית שלו, מהעיר שלו, מכל החיים הקודמים שלו הוא חוזר למקום שגרם לו לברוח מלכתחילה. ביום שבו פגש את הנער התמים הוא ידע שמשהו השתנה, שמעכשיו החיים שלו לא יחזרו להיות כפי שהיו לא משנה כמה ינסה, א...
