צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 27

קמילה

השעה הייתה 9 וחצי בלילה,כל התלמידים כבר חזרו בחזרה אל המגורים שלהם.
אפילו אוליביה כבר חתכה מוקדם אבל אני ‏התעקשתי להישאר בספרייה עוד קצת בשביל להשלים את העבודה שלי בכימיה.
הייתי אמורה ‏להגיש אותה מחר כמו שאמרתי לפרופסור שלנו.
אך כל היום שלי היה עמוס מאוד ורק עכשיו היה לי את הזמן להשלים את זה.
אבל עכשיו סוף כל סוף סיימתי את העבודה הזאת.
התחלתי לארוז את ‏החפצים שלי מהשולחן כשבדיוק הטלפון שלי התחיל לצלצל.
הוצאתי אותו מכיסי וראיתי את שמה של אוליביה על צג.
"הלו"
"איפה את,לעזאזל?! כבר מאוחר מאוד!" צעקה אוליביה מהצד השני של הקו.
"אני עכשיו אורזת הכל ובאה." אמרתי לה ברוגע וצחקתי בשקט.
"זה ממש לא מצחיק,קמילה. יש לי הרגשה לא טובה בכלל. בבקשה תחזרי עכשיו לחדר" היא אמרה בקול חושש.
"הכל בסדר,אוליב. אני עכשיו בדיוק יוצאת מהספרייה." יצאתי אל המסדרון ועברתי בדרכי מספר כיתות.
"זה טוב. טוב מאוד. רק בבקשה תפתחי ארבע עיניים! יש לי ממש הרגשה רע" היא אומרת שוב.
אני מגלגלת את עיניי וחיוך קטן נפרש על פניי.
אני לא מבינה ממה היא כל כך דואגת פתאום?
אני תמיד לומדת עד מאוחר.
"אני עוד 10 דקות אמורה להגיע למגורי—"
"טינה?" קול עמוק נשמע פתאום מאחורי וגרם לי לסובב את ראשי לאחור.
הפרופסור שלי,ארתור. עמד באמצע המסדרון והביט בי במבט מוזר על פניו.
"קמילה? מי זה שם? שמעתי עכשיו מישהו נכון?!" אוליביה אמרה בלחץ אך לא עניתי לה.
"פרופסור? מה אתה עושה פה בשעה כזאת מאוחרת?" שאלתי את ארתור כשהטלפון שלי עדיין צמוד לאוזני.
ארתור תקדם אלי מספר צעדים עד שעמד מולי.
"באתי לשאול אותך את אותה שאלה בדיוק,טינה." הוא אמר בקול עמוק אך שהוא פתח את פיו ריח מוזר תקף את אפי.
אני חושבת שזה היה ריח ‏של אלכוהול.
הרמתי גבה והרגשתי מבולבלת.
למה שארתור השתה בשעה הזאת ועוד היה פה.
"למדתי בספרייה ועכשיו אני חוזרת למגורים" עניתי.
ארתור הנהן ועברי יד בשערו המבולגן שרק עכשיו שמתי לב עליו.
"אני מבין" הוא אמר בקול צרוד.
"קמילה!!! מה קורה שם?!" צועקת אוליביה.
באתי לענות לה אך בדיוק ארתור לקח עוד צעד קדימה אליי עד שהוא נעמד ממש קרוב אלי.
צמרמורת לא נעימה עבר בגופי באותו הזמן.
ארתור הושיט את ידו אל שערי ותפס את קצוות שיערי ושיחק אתן עם האצבע שלו.
לא הבנתי מה קורה פה.
"פרופסור, הכל בסדר?" שאלתי בקול רועד.
"השיער שלך כל כך רך. מעניין איך כל הגוף שלך מרגיש" הוא לחש.
מה? מה הוא אמר עכשיו?!
הרגשתי ‏פאניקה פתאום.
למה הוא אומר את זה?!
"מ-מה?" קולי רעד ממש עכשיו.
ניסיתי לקחת צעד אחד לאחור אך הוא אחז חזק בשיערי,מה שגרם לי לפלוט צרחה.
"קמילה!! איפה את עכשיו?!" קולה של אוליביה נשמע מטלפון בדיוק כשהוא נפל מידי אל הרצפה כשניסיתי להשתחרר מאחיזה של ארתור.
"ארתור,תשחרר את השער שלי בבקשה" התחננתי אליו אך הוא פתאום תפס בקרקפת שלי ומשך אותי אליו עד ששפתיי היו מול שפתיו.
יכולתי ממש לריח את הריח החזק ‏של אלכוהול מפיו.
"את הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי,טינה. מעניין אם את גם טעימה מאוד?" הוא אמר בקול צרוד ומפחיד מאוד.
התחלתי לרעוד וניסיתי לדחוף אותו ממני.
"תעזוב אותי! יש פה מישהו?!! ‏הציל—" הרגשתי פתאום כאב חזק בלחי ועפתי מיד לרצפה.
הוא באמת עכשיו הרביץ לי?!
מה נכנס בו?!
"‏תסתמי את הפה שלך,כלבה! את הולכת להיות שלי עכשיו,את שומעת?!"
מ-מה?
להיות שלו?!
הסתכלתי עליו בפחד אך הבן אדם שעמד מולי עכשיו ממש לא היה הפרופסור שלי לכימיה.
זה היה פשוט מישהו מטורף לגמרי.
ארתור התכופף מולי אך ניסיתי להתרחק ממנו,אבל היה קיר מאחורי ולא יכולתי לברוח.
למה אין פה אף אחד?!
"אין לך ‏לאן לברוח עכשיו,נסיכה. את רק שלי סוף סוף" ארתור הושיט את ידו ללחי וליטף את הלחי הפצועה.
כל גופי רעד מפחד.
כל כך רציתי את אחים שלי עכשיו.
"את פשוט לא מבינה מה את עושה לי,טינה. מהיום הראשון שנכנסת לכיתה שלי רציתי אותך" הוא אמר ותפס שוב בקרקפת שלי ומשך אותי חזק לכיוון של איזו כיתה.
"עזוב אותי! הצילו!!!" ניסיתי להשתחרר ממנו אך הוא היה ממש חזק ממני.
רגע. אוליביה היא עדיין על הקו יכול להיות שהיא שמעה אותנו?
בבקשה שהיא שמעה את כל מה שקורה פה ושהיא ‏תקרא לעזרה.
ארתור דחף אותי אל תוך הכיתה החשוכה ונטושה.
לא זיהיתי את הכיתה הזאת בכלל.
הקרקפת שלי שרפה מרוב כאב והלחי שלי הייתה כבר נפוחה.
"כדאי לך מאוד לסתום את הפה שלך. אם את לא רוצה עוד מכות ממני" הוא איים עלי.
ממש לא רציתי שהוא שוב יכה אותי אז הנהנתי כשהדמעות ירדו מעיניי במהירות.
ארתור הסתובב אל הדלת,נעל אותה וחזר חזרה אלי.
הוא התכופף שוב פעם מולי ורק נשאר להסתכל עלי.
לא ידעתי מה לעשות מרוב פחד אז רק נצמדתי יותר אל הקיר שמאחורי.
למה זה מגיע לי?
מה,מה הוא רוצה ממני?
"בב-קשה... בבקשה תת-ן לי לל-כת" התחלתי לגמגם מרוב פחד.
אך פתאום נמרח חיוך זדוני על פניו של ארתור.
ליבי נפל מיד לבטני והתחלתי לאבד תקווה.
מה הוא הולך לעשות לי?
רפאל,פיירו,הצילו! מישהו. בבקשה שמישהו יבוא לעזור לי.
פתאום עלה בראשי פניו של הבחור שנישקתי לפני שנתיים בבר וממש לא הבנתי למה אני חושבת עליו באותו השנייה.
מה קורה לי,לעזאזל?!
רעש חזק של משהו מתרסק גרם לי להרים את ראשי לעבר ארתור.
הוא החזיק בידו כיסא כחול אך בזווית העין ראיתי כיסא מונח מתחת ללוח המטונף שהיה מולנו.
"על מה את חושבת שם,נסיכה? את חושבת שמישהו יבוא להציל אותך?" צחוק עמוק ומריר יצא מגרונו של ארתור וגרם לי לרעוד עוד יותר מפחד.
לפני שהספקתי למצמץ ארתור עמד שוב מולי,תפס בגרוני והרים אותי בחזרה על רגליי והצמיד אותי על הקיר בחבטה חזקה.
כאב חד תקף את גבי ודמעות ירדו בלי סוף מעיניי ונפלו ישר על ידיו של ארתור כשהוא הדק את האחיזה שלו בגרוני.
‏פאניקה נוראית עלת לראשי כשחשבתי שהוא הולך להרוג אותי.
ניסיתי בכל ‏כוחי לשחרר את ידיו מגרוני ולשרוט את זרועותיו אך שום דבר לעזר.
זה גרם לו לחייך יותר ולצחוק מאושר.
"בבקשה.... א-ני... לא יכולה.... לנ-שום" ‏הראיה שלי התחילה להיות מטושטשת ולא ‏הצלחתי כבר לנשום.
אני הולכת למות? ככה זה באמת הולך לקרות?
כשחשבתי שכבר הכל אבוד,ארתור שחרר את האחיזה שלו מגרוני ונפלתי ישר לרצפה.
‏השתעלתי בלי סוף וניסיתי לחזור לנשום בחזרה.
"את כזאת חלשה" הוא אמר בקול מריר ואכזר.
"מ-ה את-ה רוצה ממ-ני?" ניסיתי לדבר אך זה רק יכאב לי יותר בגרון.
ארתור התכופף עליי והזיז את שערי מפניי.
"עוד לא הבנת את זה,נסיכה? אני הולך להפוך אותך לשלי" הוא חייך חיוך אכזר.
עיניי נפערו מפחד.
הוא הולך לאנוס אותי?!
"לא!" הצלחתי לצעוק.
קמתי במהירות ורציתי לכיוון הדלת אך כשבדיוק חשבתי שאני מצליחה להגיע אליה,ידו של ארתור אחז בזרועי בחוזקה והוא הצליחה לעייף אותי בחזרה אל הרצפה.
אך הפעם הוא היה מעליי ולא נתן לי לזוז.
"טעות שניה שלך,נסיכה" הוא אמר.
ארתור רכן אל צווארי ו‏נשך את בשרי בחוזקה עד שהרגשתי משהו חם נוזל יורד במורד צווארי.
"די!! בבקשה! די!" צעקתי והתחננתי אליו.
ניסיתי להשתחרר ממנו שוב ושוב אך הוא היה חזק יותר מידי.
ארתור הביט בי עיניו הכחולות כקרח שלו וראיתי שם רק אכזריות.
"את שלי!" הוא ציווה.
ידו ירדה אל בין רגליי והרימה את השמלה שלי מעל יריכי.
פחד ושיתוק תקף את גופי.
אני לא יודעת כבר מה לעשות בשביל לעצור את זה.
רק חשבתי על זה שעשיתי טעות שלבשתי שמלה היום.
אבל ממש לא חשבתי שיקרה לי כזה שדבר נוראי.
הדמעות כבר צרבו את עיניי והרגשתי שאני הולכת לאיבוד כאילו אני רואה את אבי מול עיניי.
אבי היה אכזר הוא אף פעם לא אהב אותי כי הייתי בת.
הוא היה מרביץ מלא כשהייתי קטנה וגם לאחים שלי.
עד שרפאל גדל ולא נתן לו לגעת בי יותר אבל עכשיו רפאל לא פה ואין מי שיציל אותי מארתור.
פתאום הרגשתי את אצבעותיו של ארתור נכנסות לתוכי וצרחה נפלט פי מיד.
"די!!! זה כואב!" הוא הכניס והוציא את ידו במהירות והוא עשה את זה חזק כל כך עד שזה ממש כאב לי.
הרגשתי כאילו אש שורפת אותי שם.
"תסתמי!" בידו הפנוי הוא הטיח בי עוד מכה על הלחי.
ראשי עף לצד מרוב עוצמה של המכה. התחלתי לראות שחור עד שלא הרגשתי יותר כלום.

"אז ‏התעלפתי בגלל המכה שלו אך שחזרתי ‏להכרה הוא כבר היה בתוכי,טום. ואני לא יכולתי לעצור אותו!" פרצתי בבכי.
טום קירב אותי קרוב יותר אל חזהו וחיבק אותי חזק.
"ששש... שלגיה. הוא לא פה יותר. הוא בחיים לא יגע בך שוב,אני מבטיח לך." טום לחש באוזני ונישק למצחי.
"טום,אני מפחדת. בגלל זה לא רציתי להגיע ללונדון. בגלל זה פחדתי שנגעת בי בתא ההוא. אני מפחדת שהוא אמצא אותי שוב" אמרתי בקול רועד.
טום חפן את פניי והרים אותן עליו בשביל שאני יכול להביט בו.
"הוא לא! ואני לא אתן לו בחיים להתקרב עלייך יותר. אני אמות לפני שזה יקרה" הוא אמר בכעס.
"את מאמינה בי,שלגיה?" הוא שאל.
הבטתי לתוך עיניו הכחולות והטובות וראיתי שהוא אומר אמת ומתכוון לכל מילה.
אני מאמינה לו.
"כן. אני מאמינה לך" לחשתי.
"יופי. אני לא יתן לאף אחד לפגוע בך שוב בחיים,שלגיה." הוא נשק לשפתיי ומשך את שנינו לשכבה על המיטה.
"עכשיו תנסי להירגע. אני יהיה פה ולא יעזוב אותך לשנייה אחת" האמנתי.
האמנתי לכל מילה שלו.
טום הניח את ראשי על חזהו והמשיך ללטף את שיערי.
אז נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי.
ונתתי לשינה לקחת אותי איתה.