הם אומרים לטאהיונג שהוא צריך להיזהר מג'ונגקוק, והוא באמת נזהר. הוא באמת מקשיב ובאמת שומר על מרחק. מי שלא עושה את זה הוא ג'ונגקוק עצמו, שכבר ביום הראשון מסמן את התלמיד החדש כמטרה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
טאהיונג מוצא את ג'ונגקוק בקלות. בכל זאת, כשלפתע החצר שתמיד מלאה תלמידים רייקה, קל לזהות את האדם היחיד שיושב על הדשא. הוא מתקרב אליו מאחור, מתבונן בבגדיו השחורים והשיער הכהה שמתנופף עם הרוח הקלה. ג'ונגקוק תמיד נראה אדיש, רגוע. הוא מקבל כל סיטואציה בקלילות כאילו והיא דבר נורמטיבי, גם אם זה השם שלו מקושקש על קירות בית הספר.
"מהלך יפה עשית לי." אומר ג'ונגקוק כשטאהיונג נעצר כמטר מאחוריו. הוא שמע את צעדיו והרגיש שאינו לבד, ומי עוד יבוא אליו בזמן שכל התלמידים עוברים שיחת נזיפה על משהו שהם לא עשו.
וזה כל כך משעשע ששני התלמידים היחידים שקשורים לזה לא נוכחים בה.
"לא ציפיתי, הפתעת אותי." ג'ונגקוק שעון לאחור על כפות ידיו. רגליו פרוסות על הדשא ונראה שהוא ממש נהנה מהשקט והלבד עד הגעתו של טאהיונג.
הם ראו זה את זה בשיעור הראשון וגם בשני, אבל לא יצרו שום אינטרקציה. טאהיונג רק הסתכל עליו לומד כמו התלמיד הכי טוב בבית הספר הזה ואם לא ההתנהגות המוזרה שלו הוא בטוח היה תופס את המקום הזה.
"אבל למה בחרת לקרוא לי נסיכה?" מתעניין ג'ונגקוק בטון רגוע. הוא לא העיף לרגע מבט אל טאהיונג שהמשיך לעמוד קפוא מאחוריו.
יונגי גם שאל את השאלה הזאת כשהם התחילו לרסס. טאהיונג ענה לו שזה יהיה מצחיק. הוא לא ידע אם יונגי קנה את התשובה הזאת או שפשוט זרם איתה, אבל הוא צחקק והתחיל לרסס בלי לשאול יותר שאלות. העניין הוא שטאהיונג בטוח שאם יגיד לג'ונגקוק את אותו הדבר, אז הוא לא ישאיר את זה ככה.
בגלל זה טאהיונג רוצה להגיד את האמת.
"ככה דאמין היה קורא לי." משהו בתוך טאהיונג מתכווץ. הוא לא מאמין שהוא הוגה את השם הזה שוב בחיים הלכאורה חדשים שלו. הוא מרים את פניו מג'ונגקוק ומסתכל אל אותו כיוון כמוהו, אל השמיים. "הוא הדביק לי את הכינוי הזה מהרגע שהכרנו. בהתחלה זה אפילו הצליח להיות משעשע, אבל מהר מאוד הפך ללעג טהור. כשהוא קרא לי ככה הרגשתי הכי מושפל בעולם, לא בגלל המילה עצמה, אלא בגלל המשמעות שעמדה מאחוריה, המשמעות שהוא נתן לה והצורה בה הוא היה אומר אותה..." טאהיונג משתתק למספר רגעים, לוקח נשימה עמוקה. "הוא היה מביע את כל השנאה שלו כלפי בכינוי הזה. במקום להגיד שאני נשי, עדין, או אוהב בנים, הוא היה מסכם את הכל במילה אחת." הוא מאגרף את אגרופיו ומרגיש רעד קל בגוף. "אבל אני לא כתבתי את השם שלך ליד הכינוי הזה מאותה כוונה. לא התכוונתי בכלל ללעוג לך, אני..." טאהיונג מגמגם. "אני פשוט רציתי שמישהו יידע מה המילה הזאת אומרת עבורי. רציתי שאתה, שמכיר אותו, תדע איך זה מרגיש להיות נסיכה."
טאהיונג מוריד את מבטו ונבהל מעט כשרואה את עיניו של ג'ונגקוק ממוקדות לכיוונו. תווי פניו רציניים יותר והלסתות שלו מהודקות. טאהיונג מסתכל עליו מלמעלה, אבל מרגיש כל כך קטן תחת המבט הזה וזה גורם לו לאי נוחות וחוסר נעימות בגוף. הוא מרפא את האגרופים, לוקח צעד קטן לאחור ומשלב את ידיו על החזה, מנסה להגן על עצמו מהעיניים השחורות שמביטות בו.
ג'ונגקוק שם לב לכך שטאהיונג נרתע, ומרפא את פניו, מחזיר את מבטו אל השמיים.
"בחרת מילה מעולה לכנות אותי בה, אבל אתה לא הראשון." אומר ג'ונגקוק, טאהיונג מקשיב בסקרנות. "אני באמת הייתי הנסיכה של דאמין." ג'ונגקוק רוצה להעיף מבט לאחור, לוודא שטאהיונג בסדר כשהוא שומע את זה, אבל חושש שהוא רק עלול להיבהל.
"מה זאת אומרת?" שואל טאהיונג.
ג'ונגקוק שותק.
"על מה אתה מדבר?" טאהיונג לא מרפא.
ג'ונגקוק לוקח נשימה עמוקה.
"אם הייתי יודע שעל כל פעם שהייתי מתנגד לחיזורים שלו הוא היה הולך ומוציא את הכעס שלו עליך, הייתי מוכן גם להתחתן איתו." ג'ונגקוק חורק שיניים, מהסס, אך בכל זאת מרים מבט אל טאהיונג שמביט בו בעיניים כל כך גדולות ומבוהלות, אך בו זמנית כה סקרניות.
טאהיונג מצמיד את ידו לפיו. ריסיו רועדות והוא נראה כאילו עומד לבכות, אבל לא מעצב, אלא מכעס.
"דאמין..." הוא ממלמל. "דאמין הוא..."
"הומו."
טאהיונג נופל על הברכיים עם הידיים צמודות לפיו, דמעות בעיניים, ורעד לאורך כל גופו. אם טאהיונג היה סתם בוכה, ג'ונגקוק היה נשאר לשבת במקומו ואפילו לא אומר מילה. אבל זה לא סתם בכי. זאת מצוקה אמיתית.
