protect you להגן עליך b×b

פרק 1: אותה מסכה

^נ.מ: דמיאן^

התהלכתי במסדרון ביתי בפיג'מה שלי,  שמעתי רעש אז התעוררתי, העיר שלי מאוד מסוכנת, לאחרונה המצב נהיה ממש גרוע, אנשים נרצחים בפתאומיות ואף אחד לא יודע מה הגורם,
חיינו נהיו מסוכנים. אני ממשיך ללכת עם פנס קטן ואז אני דורך על משהו רטוב
הפנס הקטן מאיר על שלולית קטנה של הנוזל הלא מזוהה דם זה דם אני נכנס להתקף פאניקה ואני מתחיל לדמוע ברעד אני ממשיך ללכת אני רואה שתי זוגות רגליים שכובים על הרצפה ואני צורח האוויר לא מצליח להיכנס אל גרוני
והדמעות רק יורדות ויורדות אני לא יודע מה לעשות… אולי זה רק חלום? סיוט? אני עדיין יכול לחזור למיטה..
התחלתי ללכת אחורה חזרה לכיוון מיטתי אבל הסקרנות גברה בי העברתי את הפנס על פניהם של האנשים ששוכבים על הרצפה הקרה
פרצתי בבכי תמרורים ניסיתי להעיר את הגופות הריקות צרחתי ''עזרה בבקשה מישהו!''
בכיתי אף אחד לא ענה, כמובן שכך, אני לבד
אלו ההורים שלי, שלי!
לא לא לא לאלאלאלא
אני לא מוכן, לא תחזרו בבקשה.. בבקשה
התרחקתי מהגופות.. והתקדמתי לכיוון הטלפון אחרי לפחות חצי שעה שבה ניסיתי… ניסיתי להאמין שהם באמת שם.
אבל זהו הם נעלמו. ואני אבוד צורח מכאב הלב.
הרמתי את הטלפון, ובהרף עין שני האנשים השוכבים על הרצפה נעלמו

התעוררתי בזיעה קרה והתנשפויות כבדות.
שוב הסיוט הזה
מגיל שבע, מאותו הלילה..
''דמיאן!! בוא למטה!'' הדוד שלי קרא מלמטה קוטע את מחשבותי
הצצתי בשעון ברפרוף עכשיו בערך 6 בבוקר, ומיד ירדתי למטה לא רוצה לעצבן את דוד שלי
''מה לקח לך כל כך הרבה זמן?!'' הוא צעק עלי
''אין ארוחת בוקר!! אתה מצפה שאני אגווה ברעב?!''
''אני מצטער'' אני עונה בראש מורכן
''אני לא חושב שאתה מצטער מספיק!''
הוא הוריד את חגורת מכנסיו ואני כבר הבנתי מה הולך לקרות, או מה לא הולך לקרות אם לא אוריד את חולצתי ואסתובב
הוא הצליף בגבי, ואני עומד דומם נושך את שפתי, מתפתה מאוד לבכות להישבר ולצרוח אבל בפעמים האחדות שכן בכיתי וצרחתי קיבלתי הצלפות רבות יותר וכואבות בהרבה מאלו.
הדם ממשיך ללכלך את עורי והכאב מתעצם מרגע לרגע.
דמעה זולגת מעיני למרות מאמצי הרבים… למזלי הוא לא ראה את הדמעה
הוא הכה בי במשך בערך שש - חמש דקות שנדמו כנצח ואז הניח לי לנפשי,
רציתי לבכות… הרגשתי כל כך חסר אונים
אבל בכל זאת נשארתי חזק ויציב.. עד כמה שהצלחתי, לבשתי את הסינר השחור המכסה גם את גבי בכוונה..
והתחלתי לבשל את ארוחת הבוקר בייבבות מלוות בדמעות עומדות בעיני ובכאב בילתי נסבל מגבי
''בוקר טוב'' שמעתי את הקול של שרלוט יורדת במדרגות
מיהרתי לנגב את דמעותי מהר, לעמוד יציב חזק כמו רובוט, עשיתי את זה כבר 16 שנה אני יכול לסבול עוד קצת
ניסיתי לחייך ומיד נפלו לי עוד כמה דמעות, נשמתי עמוק ניגבתי שוב את הדמעות,
אני חזק, אני יכול לסבול את זה
הכל יהיה בסדר הכל יהיה בסדר…
אני בסדר, אני פשוט בסדר…

''בוקר טוב'' עניתי לה כשראיתי שהיא הגיעה כבר לשולחן האוכל הנחתי את האוכל על השולחן והתיישבתי מולה
''יום ראשון ללימודים'' היא אמרה בייאוש, מנסה לנפץ את תקוותי לברוח לפארק הישן ליד בית הספר
''יאי'' אמרתי בציניות עצובה ובמבט קר
''אל תנסה לברוח הפעם זה היום הראשון ללימודים בסדר?''
''איזה מין תלמיד לא מגיע ליום הראשון ללימודים?'' אמרתי בציניות ובחיוך קטן, והיא צחקה, ואני הגנבתי גיחוך
(הערות הכותבת: זו ההשפעה של שרלוט על דמיאן)
''אז אני מניחה אתה לא ממש מתרגש לחזור ללמוד..'' היא אמרה בחיוך גדול אחרי שהצליחה להירגע ולהפסיק לצחוק
'' 'כזה דבר מלהיב! ללמוד! אין דבר שהייתי רוצה יותר!' בלאכס! הדבר היחיד שלימדו אותי שם זה מה זה חרם. למרות שהיו דווקא שיעורים מעניינים לפעמים..''
היא צחקה צחוק מתגלגל ''באיזה כיתה אתה עכשיו?''
'' י' אני חושב, את?''
''אני ב-ה' ''
''הם גדלים כל כך מהר'' אמרתי וניגבתי דמעה דמיונית
היא ציחקקה
''טוב אני עולה למעלה להתארגן'' אמרתי בחיוך והיא החזירה לי
ברגע שעזבתי את חדר האוכל חיוכי נמחק כאילו כל האור והטוב נשאב מהעולם נשאב מהעולם,
ושוב נשארתי לבד
כשהגעתי לחדר סגרתי את הדלת, הדמעות פלשו לעיני ונחתתי על הרצפה הקרה
רציתי לצרוח ולבכות אבל לא יכולתי רציתי להתפרק אבל הבית ספר מתחיל בשמונה ועכשיו כבר שבע וחצי
אז חבשתי את הפצעים ולבשתי ג'ינס שחור מהאהובים עלי, וחולצה לבנה כי חייב
וישבתי במיטה שומע שירי מטאל בכאב כשהדמעות יורדות עד שקראו לי מלמטה
צחצחתי שיניים מהר בעודי יורד למטה במהירות
''יום טוב, תודה על הטרמפ'' אמרתי לשרלוט ולדודה שלי, הדודה תמיד הייתה הנחמדה מבין השניים תמיד החשבתי אותו כתחליף עוד הגיוני, וכמעט ראוי להורים שלי לא כמו הדוד. ''יום טוב בהצלחה ביום הראשון ללימודים'' היא ענתה בחיוך חמים ונסעה משם

''בוקר טוב י'4, אני המחנכת החדשה שלכם, כמו שאתם יודעים בכיתה י' הכיתות מתערבבות אז אני רוצה שכל אחד יגיד את שמו בתורו''

בעיקרון אני לא רוצה שתחשבו שלא אכפת לי, יש לי קשב קצר וממש כואב לי הגב.. קיצר אני לא זוכר את השמות, כי זה בערך איזה ארבעים שמות שונים ופרצופים שונים, כאילו יש כאלה שאני מכיר.. שזה בערך 15 אנשים…. המשכתי להרהר עד שהבנתי שכל הכיתה שקטנה מחכה לתורי לדבר,
תורי לזרוח! חרדה חברתית מחורבנת! ''ה-הי אני דמיאן''
זהו נגמר הסיוט! אני יכול לחזור להיות בדיכאון כי אני בטראומה! יאי!
''ואיזה חיה בד' אתה?'' וואטדפאק מה זה החרא הזה?!?! מי החרא שהמציא את הדבר הזה?! מאיפה לי למצוא איזה חיה בד' אני עכשיו?! ''אמ.. דביבון?... כי אני מאוד דביבוני?''אמרתי וכל הכיתה צחקה וזהו! אני הולך להתאבד!
בסיבה השלוש עשרה למוות שלי אני כותב חרדה דביבונית

אולי אני סתם דרמטי עוד רגע ישכחו ממני ואני אעלם בערפל הבושה ואז תבואו המכונית הדביבונית שלי שם נמצאים האחים הדביבונים שלי שלכל אחד מהם קוראים דמיאן! יאי! איחוד אם משפחתי האמיתית אמיתית!
כי אני במילא מאומץ אז אולי אני דאבל מאומץ! אולי בגלל זה לא אוהבים אותי! יופי עכשיו עברנו לדאדי אישיוס!
מורה תעשי שהשיעור יגמר! בשם אל הדביבונים!
*צלצול בית הספר*
אני פאקינג נביא!

ברחתי לשירותים לפני שמישהו יוכל להגיד לי אחרת
ושטפתי את פני במים שמישום מה חמים..? איכסס
ניגבתי מהר את פני
הסתכלתי על הפנים שלי במראה
מה שהרגיש כמו עינוי, טוב כי הפנים שלי מזכירות לי בדיוק איזה חרא בן אדם אני שההורים שלו 'מתו' יותר נכון נרצחו או נהרגו בדרך לא ברורה ונשאר לטפל באחותו התינוקת לבד כי כל קרובי המשפחה או לא רוצים אותו או בחו''ל בכלל. נאנחתי הכל יהיה בסדר למרות שאני מרגיש חרא אני גם נראה חרא כי אני ממש חיוור ופאקינג חי על ציניות, ללא הציניות הייתי נראה לי רבע עוף עכשיו או משהו.. עדיף לצחוק מאשר לבכות זה בטוח

העפתי שוב מבט בשיער השחור שלי שמגיע עד לכתפיי וסידרתי את הגומייה הקטנה שהחזיקה מעט מהשיער שלי ויצאתי החוצה מהשירותים שם את אותה מסכה שוב של 'אני בסדר' והולך חזרה לכיתה בתקווה לישון קצת

התיישבתי בשולחני בקצה הכיתה מאחורה ועצמתי את עיני
''אמ.. סליחה אהמ..'' שמעתי קול של נערה ''שכחתי את השם שלו..'' אותו קול אמר בלחש ''ההוא עם הדביבון! קוראים לו דובי אולי?'' ''דובי הוא מהארי פוטר טיפשה!'' קול נערה אחרת אמר הפעם פקחתי את עיני מנסה להבין מי מנסה להפריע ללורד דובי לישון ''סליחה מה?'' אמרתי מרים את ראשי למעלה מסתכל את לפרצופי שתיי הנערות ללא השם - בינתיים
לנערה הקרובה ביותר אלי, בהנחה שהיא זאת שהעירה אותי נערה 1- יש שיער שטני ועיניים בצבע הייזל אף סולד גוף קטן ולנערה 2 שיער חום בהיר עיניים בצבע ירוק בהיר, והיא יותר גבוהה מנערה 1 ''רצינו לדעת אם תרצה לשבת איתנו ואם חבר שלנו בהפסקת צהריים או סתם להסתובב עכשיו.. אני מצטערת שכחתי את השם שלך…'' נערה 1 אמרה, דווקא זה היה שינוי בדרך כלל אף פעם לא מזמינים אותי כאילו היה לי רק איזה שתיי חברים שהם היו תאומים והם עברו בסוף שנה שעברה למדינה אחרת ''אוקי, וזה דמיאן, לא מר דביבון, ואם כבר הארי פוטר אני רוצה להיות דראקו מאלפוי!'' אמרתי והם צחקו ואני גיחכתי''אז שמעת את זה'' נערה 1 אמרה ''כן'' עניתי בגיחוך
''אה ושכחתי אני רובין וזאת אלכס'' נערה 2 אמרה ''אנחנו בכיתה ביחד נכון?'' שאלתי
''כן, אני ורובין יושבות שמה'' אלכס הצביעה על שולחן במרכז הכיתה

^-^-^-^-^-^-^-^-^

קריאה נעימה🤍