בית הספר טוהר

פרק ראשון

קמתי במיטה שלי מלאת תקווה, אבל גם מלאת חשש.

היום מודיעים מי הם תשעת הילדים שהתקבלו לבית הספר "טוהר".

לכל תלמיד שהתקבל ולכל תלמיד שלא התקבל תשלח הודעה שתאמר את התוצאות.

אני ממש מקווה להיות חלק מהתשעה שיתקבלו.

אין לי ממש חברים, אז אם אני אתקבל אני לא אתגעגע לאף אחד חוץ מלאבא שלי ולאחותי הקטנה.

אמא שלי מתה ממחלה לפני שמונה שנים, כשהייתי בת חמש, וכשאחותי הייתה בת שנה.

הדבר היחיד שנשאר לי ממנה זאת שרשרת עם תליון שנראה כמו טיפה תכולה.

היא תמיד הייתה אומרת שיש לי פוטנציאל ענק, אבל גם אם אני לא אתקבל לבית הספר טוהר , היא תמיד תאהב אותי, ואז היא הייתה מדגדגת אותי עד שהייתי נופלת על הרצפה מצחוק.

אני ממש מקווה להתקבל, גם כי זה החלום שלי מאז שאני קטנה, אבל זה גם מרגיש כאילו אם אני אתקבל, אני אגשים גם את החלום של אמא שלי, שהוא שאני אתקבל לטוהר.

אבל רק מי שיש לו את הפוטנציאל לקסם הכי חזק יכול להתקבל, ואני לא בטוחה שיש לי פוטנציאל לקסם גדול.

אני בכלל לא בטוחה שיש בי קסם, אף על פי שבכל אחד יש קסם, פשוט רק בטוהר לומדים לעורר אותו ולשלוט בו.

אני בכלל לא יודעת איך הם אומרים לכל איד אם הוא התקבל או לא.

אני ממש מצפה לדעת כבר, הם אמורים להודיע בערך בשתיים עשרה בצהריים.

הסתכלתי בשעון, וכמעט קפצתי מבהלה.

עכשיו 11:49!

יצאתי ממיטתי בזינוק, התלבשתי ורצתי למטה במדרגות.

מרוב התרגשות כמעט נפלתי במדרגות , אבל ברגע האחרון תפסתי במעקה והתייצבתי.

נשמתי נשימה ארוכה.

תירגעי אלכס! פקדתי על עצמי.

ירדתי למטה בשאר המדרגות יותר לאט.

אבא שלי היה כבר במטבח, והכין ארוחת בוקר,

אחותי ישבה בסלון וראתה טלוויזיה,

ואילו אני לא הצלחתי לשבת.

התהלכתי בעצבנות ברחבי הבית.

הדקות עברו.

אחת עשרה חמישים וחמש.

אחת עשרה חמישים ושבע.

אחת עשרה חמישים ותשע.

שתיים עשרה.

ברגע שהשעון הגיע לשעה שתיים עשרה, הופיע מכתב מולי באוויר.

לרגע בהיתי בו , ואז לקחתי אותו ופתחתי בזהירות.

בפנים היה דף.