כתרים

פרק 10 - מלאני

חגיגות האירוסין נקבעות לשעות הערב, אבל ההכנות להן נראות כמעט כמו הכנות ללוויה. שרלי מפקדת עליהן בעצמה וכל פעם שמבטה עוצר עליי היא מוחה דמעה וממלמלת "ילדה יפה שלי." רוזי כבר לא נראית ירוקה מקנאה. להיפך, אני פוגשת מבטי רחמים וחשש מכל עבר.

אני גם קצת מרחמת על עצמי.

וחוששת.

אדי וראיין לא ניראים בסביבה. שרלי מסבירה לי שהמלך שלח את ראיין לספר הטוב ביותר בממלכה על מנת שייראה כמו אחות של הכלה ולא כמו..

"עבד?" אני משלימה אותה בשקט והיא מהנהנת חלושות.

"יהיה בסדר," היא מאמצת את ידי בחום. "אולי דווקא יתמזל מזלך."

כן. אולי כל החששות אינם מוצדקים. אולי מדובר בכלל בכלבלב רך לב המסתתר בתוך גוף של שטן עם שמועות מפחידות.

אולי אצליח לגרום לו לאהוב אותי.

אני מסרבת נחרצות לחשוב על האדם שאותו אני כן אוהבת, או על האפשרות שכל השמועות נכונות הן ושהסיוט שלי עומד להתחיל.

אין לי כל ברירה.

לקראת שעות הצהרים מתגברת התכונה וחברותיי המשרתות מגיעות לחדרי. בניגוד למסקנה המתבקשת, הן לא כאן על מנת לשלוח איחולים משמחי לב. שרלי מופיעה אחריהן ופניה נפולות. "המלך אדריאן ביקש שתעברי למערכת החדרים שלו."

הבעת הבלבול על פניי עולה מעצמה. "הוא רוצה ל..."

"הוא הבטיח בהן צדקו שיהיה לך חדר משלך. הוא פשוט רוצה שתהיי קרובה אליו, שיוכל להכיר אותך."

"והמלך מסכים לכך?"

עננת כאב חולפת בעיניה. היא מבינה בדיוק מה רציתי לשאול. "הנסיך אדוארד לא יכול לעזור לך יותר, ילדתי. את צריכה למלא את ראשך היפה במחשבות חיוביות, בסדר? זו הדרך היחידה לעבור את כל זה."

מחשבות חיוביות.

חיבוק של אמא. חיוך וקריצה של אבא. הקנטות של ראיין.

נשיקה של אדי.

אף אח ממחשבותיי החיוביות מספיקה כדי להרים את מצב רוחי. להיפך, אני נעשית שפופה כשנכנסת אחר כבוד לחדרי החדש. הוא קטן יותר מהחדר הישן אותו קיבלתי בחזרה רק אתמול, אבל כיאה לחדרי הארמון הוא מפואר ומאובזר למדי.

מיטת אפיריון גדולה נמצאת במרכזו, מעל שטיח עבה מקיר לקיר. פיתוחי המיטה מצופים זהב, השולחן הקטן עגול ועומד על רגל אחת במרכזו והוילון הגדול מוסט מעט ומצביע על נוף ליער. אם אתאמץ מספיק אולי אראה את הבקתה שלנו.

שרלי מצביעה על החדר ממול ומניחה את אצבעה על פיה.

אני מבינה שזהו חדרו של המלך אדריאן.