כתרים

פרק 16 - ראיין

העיניים הירוקות מביטות בי. אני משפשף את מצחי. "כנראה שקיבלתי מכה חזקה מדי, שמעתי אותך אומרת שאת אחות של המלך אדריאן?"

"חצי אחות," הוא מתקנת וזוויות פיה עולות כלפי מעלה. וואו. היא כל כך יפה כשהיא מחייכת.

"אז את בעצם נסיכת נוראליה."

אנחנו מתחילים לפסוע לאט. קיסר לצידנו, לונה תופסת במושכות על מנת שלא יברח. ראשי סחרחר עליי, אני צריך עוד קצת זמן לפני שאוכל לעלות עליו.

היא משפילה מבט. "אמי היתה הפילגש של מלך נוראליה. היא מתה בלידתי, כך שגדלתי בארמון בתור נסיכת נוראליה. בשנים האחרונות דברים השתנו."

אני נדהם מפתיחותה. על מנת לספר את הסיפור שלי יידרשו שבועות רבים ובניית אמון, והיא מספרת אותו לזר גמור סתם כך.

"מה קרה בשנים האחרונות?"

"אתה לא נראה כל כך טוב," היא משנה את נושא השיחה. "תרצה לשבת קצת? הבאתי תקרובת מהארמון, אוכל לחלוק איתך. ואולי הסוס שלך רעב גם."

"קיסר," אני מהנהן ומתיישב על גזע עץ כרות. היא שולחת בי מבט משתאה ומוציאה מתוך סל בד גס, פורשת אותו על הקרקע. את קיסר היא מוליכה אל העץ הקרוב וקושרת את המושכות על מנת שלא יברח. שיערה הבהיר מתנופף קלות ואני לא יכול להסיר את מבטי. "אתה מתיישב? יש לי קצת פירות ולחם."

אני מציית ונוטל תפוח מידה. הפרי המתוק כמו משיב אותי לחיים אבל אני מעדיף לשבת עוד קצת עם המלאך הזה שנפל לי מהשמיים לפני שנצטרך להיפרד.

"אבא שלי מת לפני כעשר שנים, אז הפך אדריאן למלך בארמון ואמא שלו שלטה על כולנו ביד רמה."

"המלכה ארינה," אני מתאמץ להפגין בקיאות.

"נכון. היא היתה האם החורגת שלי, אבל מעולם לא אהבה אותי. הייתי תזכורת תמידית לכך שלאבי היתה פילגש. היא בכלל לא אוהבת אף אחד," צחקוק עצבני יוצא מפיה, "חוץ מאת הבן שלה כמובן."

"היא עשתה לך משהו?"

"היא ניסתה להתעלל בי בדרכים שונות." עננה חולפת בעיניה. "אדריאן גם הוא לא אוהב אותי יותר מדי. אבל שניהם לא יכלו לעשות לי שום דבר ממשי, כי אבי חזה את שנאתם ובצוואתו אני מופיעה גם, אני רק צריכה לחכות לגיל שבע עשרה."

אני מתחיל לשנוא את אמו של אדריאן. לונה נוטלת תפוח נוסף מהסלסילה. הפעם היא לא מדברת ואני נותן לה להתייחד עם זכרונותיה מספר דקות לפני ששואל- "באת לפה לחתונה? לא זכור לי שראיתי אותך בחגיגות האירוסים."

והייתי שם לב. אין סיכוי שהנערה הזו היתה חולפת מול עיניי בלי משים. יכול להיות שהיא לא הייתה באירוסיו של אחיה?

"לא הגעתי אליהם," היא מאשרת את חשדותיי וממשיכה לספר. "כשהגיעה הבשורה על מלאני לנוראליה, אדריאן כמעט לא חיכה. הוא רצה להגיע לכאן לפני יום הולדתה כדי שיוכלו להינשא בהקדם האפשרי. הוא לא רצה לקחת אותי, כמובן. העדיף שאשאר עם אמו ואם יהיה צורך אגיע לחתונה עצמה. אבל אני ידעתי מה זה אומר, שאאלץ להישאר לבד עם אמי החורגת. היא לא תוכל להתעסק בו אז היא תתעסק בי. לא יכולתי לתת לזה לקרות."