מאחורי הווילון

פרולוג

כשהייתי קטנה, שנאתי את המילה "לא".
כל ילד שונא.
"סאמי, את לא יכולה לצאת לשחק עכשיו", "לא לגעת, סאמי", "לא היום".
ההורים שלי השתמשו במילה הזו בחופשיות איתי, ובשנים הראשונות לחיי זה עבד. הם היו אומרים לא, ואני הייתי רוטנת ועוברת הלאה.
ואז למדתי איך להפוך את ה"לא" ל"אולי", ואת ה"אולי" ל"טוב, בסדר". זה לא היה בכוונה, זה פשוט הפך ל... הרגל. משחק, אפילו. ההורים שלי היו אומרים "לא", ואני הייתי מעפעפת, משרבבת את שפתיי, מבטיחה מיליון הבטחות שלא תמיד היו לי כוונות לקיים, והם... הם היו נכנעים.
במבט לאחור, הייתי צריכה לדעת שהכניעה שלהם לא מסמלת טובות. הם היו עסוקים מדי בלהתווכח ביניהם, שלא היו להם כוחות להתווכח איתי.
ואז אבא עזב.
לא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו להישאר, לא משנה כמה בכיתי והתחננתי שלא יעזוב – הוא פשוט הביט בי, אמר "אני לא יכול לחיות ככה יותר" ונסע.
הייתי בת חמש עשרה, ובאותו יום נשבעתי שלעולם לא אתחנן שוב בפני אף אחד.
הפכתי את סאמי הקטנה לסמנת'ה שלא ניתן לעמוד בפניה. בגדים חדשים, איפור חדש, אישיות חדשה.
המשחק ששיחקתי עם הוריי כבר לא היה משחק, הוא היה אתגר, והייתי אני נגד העולם.
למילה "לא" לא היה ערך בשבילי יותר... ואולי זו הסיבה ששנתיים מאוחר יותר, באותו לילה מקולל, לא הצלחתי להעלות אותה על בדל שפתיי.