מאחורי הווילון

פרק 2

משהו רטוב וחמים נצמד ללחיי, ולפני שהספקתי לפקוח את עיניי, חפץ קשיח כלשהו התנגש בפניי ומשך אותי מתהומות השינה הישר אל המציאות.
"אחח', מה ל – טדי!" זינקתי לישיבה, עדיין חצי מטושטשת, ומעכתי בין ידיי את פניו של הכלב הכי טוב בעולם. "תינוק קטן שלי." רכנתי להצמיד נשיקה לקודקודו, נזהרת שלא להיתקל שוב בקולר האליזבטני שהזדקר סביבו, והוא השמיע קול מעורר רחמים. "מסכן קטן, אני מצטערת..." מלמלתי לתוך פרוותו הרכה. "איך הגעת לכאן?"
הוא שלח לשון ארוכה וכשניסה ללקק את פניי, הקולר האליזבטני התנגש באפי ונרתעתי לאחור. "זה הולך להיות סיוט, אה?"
זזתי לאחור עד שנתקלתי בקיר וטפחתי על המיטה. הוא ניסה לזנק, אך הצליח להניח רק את כפותיו הקדמיות ונכנע.
"רגע, רגע..." באנקה, התמתחתי והחלקתי מהמיטה כדי להעלות את פלג גופו התחתון. אני לא יודעת אם זה מפני שנרדמתי בתנוחה מוזרה או מפני שטדי הוא רועה קווקזי מעורב ששוקל כמו רועה קווקזי אמיתי, אך גבי התפוקק כשדחפתי אותו למעלה. וואו, אני לא בכושר. התנשפתי בכבדות וצנחתי על המיטה, לוקחת לידי את הנייד שלי תוך כדי.
קרני השמש שחדרו מבעד לתריסים החצי מוגפים רמזו שהשעה מאוחרת, אך רק כשהמסך נדלק ומבול של התראות שטף אותי, הבנתי עד כמה.
שש וחצי בערב. ישנתי כמעט כל היום.
היו לי שיחות שלא נענו מבית החולים הווטרינרי, ממספר לא מזוהה ומלארה ומרובין. בנוסף לשיחות, היו לי עשרות הודעות בוואטסאפ מלארה, עשרות הודעות בוואטסאפ מרובין, עשרות הודעות מהקבוצה המשותפת שלנו ועוד כמה הודעות רגילות, הודעות בפייסבוק והודעות באינסטגרם שהם שלחו לי.
מההיסטריה שלהם, אפשר לחשוב שנחטפתי.
אני חיה, תבטלו את המשלחות. שלחתי בקבוצה המשותפת שלנו, לפני שנכנסתי לשאר ההודעות שהם שלחו לי בכל שאר הפלטפורמות.
לא לעוד הרבה זמן, ההודעה מלארה צצה לאחר פחות מחמש שניות.
סמנת'ה!!!
שלושה סימני קריאה מרובין? הסתבכתי.
נרדמתי! אסור לבן אדם לנוח?
את רוצה לנוח על משכבך בשלום? ההודעה של לארה צצה על המסך, מלווה ב'חשבנו שחטפו אותך!' מרובין.
תחושה חמימה פשטה בחזי, ושמחתי שהם לא נמצאים לידי כדי לראות את החיוך שעלה על פניי. אומרים שחברויות של שלושה אנשים אף פעם לא שוות – תמיד יהיו שניים קרובים יותר, ואחד נספח, אך כל אחד שמכיר את לארה, רובין ואותי יודע שזה לא תקף במקרה שלנו.
רובין ואני מכירים עוד מלפני שידענו להרכיב משפטים שלמים, ולארה הפכה אותנו לשלישייה ביום הראשון של כיתה א', כשרובין ניסה לחטוף את הספר שהחזיקה והיא בתמורה זרקה לו אותו על הראש.
ישנתי!
עד שש וחצי?
גלגלתי את עיניי. לא הייתי צריכה לשמוע את קולה של לארה כדי לזהות את הטון השיפוטי. כן, אמא. הייתי עייפה.
איפה את? שאלתו של רובין צצה על המסך, וצחקוק קטן נפלט מפי כשהקלדתי, בקאריביים, רוקדת סלסה עם ג'ק ספארו.
חלפו פחות מעשר שניות לפני שצצה הודעה נוספת ממנו, כלבה, את יודעת שיש לי עליו זכויות ראשונים!
הצחקוקים שלי הפכו לצחוק מתגלגל, וחלפה לפחות דקה לפני שהצלחתי להתעשת מספיק כדי להחזיר, הוא הזמין אותי! מה הייתי אמורה לעשות, לסרב?
לארה, שצפתה בשיחה שלנו בדממה, בחרה ברגע הזה לשלוח את הגיף של סקאר ממלך האריות מגלגל עיניים ואומר שהוא מוקף באידיוטים.
את אוהבת אותנו, השבתי לה, והיא שלחה תמונה שלה, מחייכת חיוך מזויף, ואצבעה השלישית נחה על שפתה התחתונה.
לא טרחתי לזכות אותה בתשובה. במקום זה, שאלתי, יש סיבה לזה שכמעט תקעתם לי את הנייד, או שסתם רציתם להציק?
רובין הקליד ועצר, הקליד ועצר, הקליד ועצר, עד שלבסוף על המסך הופיעו שתי מילים, סתם להציק.
כמובן. התחלתי להקליד תשובה, אך הודעה נוספת ממנו קפצה, טוב, משעמם לי. לארה, רוצה לבוא איתי לסמנת'ה?
מישהו הזמין אותך? שאלתי.
חמש דקות. נשארו לי עשרים עמודים לקרוא.
תנו לי לתקן את עצמי – מישהו הזמין אתכם?
במקום להקליד, רובין שלח הקלטה. "אנחנו לא צריכים הזמנה, אמא שלך אוהבת אותנו יותר משהיא אוהבת אותך."
למשמע קולו, טדי הרים את הראש והטה את ראשו. "הם בדרך, שמן." האובססיה של טדי לרובין וללארה לא בדיוק בריאה, אבל אני שמחה שזה ככה. אני מעדיפה כלב שאוהב את החברים שלי מאשר כלב ששונא אותם.
תביאו משהו טעים. עדיין לא הייתי מספיק ערנית כדי לחוש רעב, אך ידעתי שעד שהם יגיעו, הבטן שלי תתחיל לקרקר ותיארתי לעצמי שהפנקייקים שאמא הבטיחה להכין בבוקר כבר חוסלו.
יש לי גלידה, לארה שלחה, ורובין הוסיף, אעצור אצל פאטי. שני מגשים?
ארבעה. כריסטופר ואשטון בבית, הם גם ירצו לאכול.
"עליי." מרעשי הרקע שנשמעים בהקלטה, הבנתי שהוא כבר יצא מהבית.
אביא שני מכלים.
יש לי את החברים הכי טובים בעולם.
שלחתי להם אימוג'י של לב, ואז הנחתי את הנייד חזרה על שידת הלילה שלי וקמתי לשטוף פנים.