מאחורי הווילון

פרק 1

קרן שמש בוהקת חדרה דרך עפעפיי הסגורים וכאב הדהד ברקותיי כשפקחתי את עיניי באיטיות. איפה אני?
הסתובבתי בזהירות, פניי מתעוותות עם כל תנועה, וקפאתי כשמבטי נחת על גבו העירום של גבר שלא היה לי מושג מי הוא. זה לא היה חריג בשבילי, למצוא את עצמי במיטה של גברים זרים, אבל השכחה... השכחה הייתה משהו חדש.
עצמתי את עיניי, מנסה לשחזר את אירועי ליל אמש, וגניחה שקטה נפלטה מפי כשהזיכרונות החלו להציף אותי. מסיבה משעממת שהובילה אותי לאלכוהול שלא הייתי בגיל החוקי לשתות, שהוביל אותי לשיחה עם... לעזאזל, שיחה עם מי?
יכולתי פשוט לקום וללכת לצד השני של המיטה כדי לבדוק, אך לא סמכתי על עצמי מספיק כדי לזוז עדיין.

"המסיבה הזו משעממת."
"לפי השמועות, כל מסיבה שאת נמצאת בה הופכת למהנה."
"אני לא מקשיבה לשמועות."
חיוך נערי. עיניים כחולות. הוא העביר יד בשערו הפרוע. "גם אני לא, אך נראה שיש בשמועה הזו אמת."
"אתה מפלרטט איתי, ג'ק?"

ג'ק!
עיניי נפקחו בפתאומיות ובחילה הציפה אותי וכמעט גרמה לי לרוקן את תכולת קיבתי על שותפי למיטה – ג'ק. האריס. ג'ק האריס. בנו-של-ראש-העיירה-ג'ק-האריס. בנו-של-ראש-העיירה-שמבוגר-ממני-בחמש-שנים-ג'ק-האריס.
שכבתי עם הבן של ראש העיירה.
ואני לא זוכרת כלום.
חבל... אבל לא נורא. זו לא הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי במיטה זרה, ולא הפעם האחרונה. אני לא זוכרת את רוב השיחה עם ג'ק, או מה הוא אמר שגרם לי להסכים לחזור איתו הביתה, אבל זה קרה, אני כאן, ואין טעם לחשוב על זה יותר או להתחרט.
הוא קיבל את מה שהוא רצה, ואם לשפוט על פי הכאב העמום בין רגליי – אני קיבלתי את מה שרציתי.
הגיע הזמן לחזור הביתה.

"באמת, סמנת'ה?"
"בוקר טוב, כריס."
אחי הגדול גלגל את עיניו ופתח את דלת מכוניתו, שחנתה מול ביתו של ג'ק. "אולי בשבילך. כנסי."
"כזה ג'נטלמן," צבטתי את לחיו והשתחלתי לתוך המכונית לפני שהוא הספיק להחזיר לי. הדלת נטרקה בצליל חבטה שעורר את הכאב בראשי, וחיוך מדושן עונג היה פרוש על פניו של כריסטופר כשהוא התיישב במושב הנהג. "איך ידעת איפה אני?"
"לא ידעתי." הוא התניע את הרכב והשענתי את ראשי על זגוגית החלון, נותנת לרטט מהמנוע לשכך את הפעימות בראשי. "נגמרו לנו הדוריטוס והסלסה בבית אז נסעתי לקנות. עברתי כאן במקרה וראיתי רעמה ג'ינג'ית מנסה להתחמק מבית של מישהו, תיארתי לעצמי שזו את."
אם היה לי כוח, הייתי מגלגלת את עיניי. "באמת יצאת מהבית רק כדי לקנות חטיפים?"
"היינו רעבים."
"אשטון אצלנו?" שאלתי, אף על פי שידעתי את התשובה. הוא תמיד היה אצלנו. מרגע שכריסטופר והוא הכירו, כשהם היו בני חמש, אי אפשר להפריד ביניהם. הם למדו באותו בית ספר יסודי, המשיכו ביחד לחטיבת הביניים, לתיכון ועכשיו שניהם לומדים הנדסת תוכנה במכללה הקהילתית ע"ש ג'פרסון. יש ימים שבהם אני רואה אותו יותר משאני רואה את אמא שלי.
"תתנהגי יפה," כריסטופר התרה בי, וגיחוך נפלט מפי.
"אני תמיד מתנהגת יפה."
"כן, בטח." הוא נאנח. "מה עשית אצל ראש העיירה, סמנת'ה?"
"לא הייתי איתו, הייתי עם ג'ק." כשהתחמקתי החוצה, אבא של ג'ק ישב במטבח וקרא עיתון, אבל את זה אין טעם לציין. הוא ראה אותי, הניד בראשו והתעלם ממני. אני מניחה שזה אומר שלא אוזמן להאריסים לארוחת ערב. נו, טוב.
"מה עשית עם ג'ק?"
"שיחקנו דוקים," יריתי מבלי לחשוב. "ואז השתעממנו, אז הוצאנו את המונופול. אני חושבת שניצחתי, אבל לא זוכרת בדיוק."
"מצחיקה."
זקרתי גבה. "אתה באמת רוצה לדעת מה עשיתי עם ג'ק?"
קרני השמש שחדרו מבעד לחלונות האירו את החיוורון שפשט בפניו. "לא משנה."
צחקקתי וגנחתי כשהצליל הכה בדופנות ראשי. "זה מה שחשבתי. תעיר אותי כשנגיע הביתה."