Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 10

פרק 10-
איזבל-
המים החמים זלגו על גופי והרפו את שרירי הדואבים. הזיעה והלכלוך נשטפו מעורי וזמזמתי שיר של אריאנה גרנדה. בדיוק סיימתי לשטוף את גופי בסבון גוף בריח חלב ודבש והריח הנעים מילא את אפי. ואז שמעתי את הצעדים הכבדים. לרגע הייתי בטוחה שדמיינתי את זה אבל מהר מאוד הבנתי שיש עוד מישהו במלתחות. בהתחלה חשבתי שאחת הבנות שכחה משהו אבל הצעדים האלו לא היו של בת.
״היי, יש כאן מישהו?״ סגרתי את המים.
אף אחד לא ענה אבל הצעדים התקרבו לתא שלי. שלחתי יד מחוץ לתא ומשכתי את המגבת שלי מכסה את עצמי מיד. הלב שלי הלם בחוזקה והצליל הדהד מקירות תא המקלחת שפתאום היה נראה קטן ומחניק.
״מי שם??״ הרמתי את קולי.
לרגע השתררה דממה מוחלטת ואז מישהו פתח את הוילון במשיכה אחת. התכווצתי בפינה והכנתי את עצמי למשהו גרוע. ואז ראיתי אותו והקלה שטפה את גופי. זה היה רק בן. החבר הכי טוב שלי אחי. בן שגדלתי איתו מאז שאני זוכרת את עצמי. בן שמסיע אותי לבית הספר וקונה לי אוכל לפעמים ודואג לי ומעודד אותי במשחקי הכדורגל בזמן שאני מעודדת אותו ואת אחי במשחקי הפוטבול.
״בן... מה אתה עושה כאן?״ מלמלתי וסקרתי אותו מכף רגל ועד ראש.
״ראיתי אותך משחקת, איזי הקטנה. היית מעולה על המגרש״ הוא הניח זרוע גדולה ושרירית על המשקוף של הפתח.
״תודה... אני רק מסיימת פה ואני אצא בעוד כמה דקות״ הבטחתי לו.
אבא כנראה ביקש ממנו שיבוא לאסוף אותי כי השאר לא יכלו. זה קרה לפעמים.
״אנחנו יכולים לסיים ביחד״ הוא חייך.
״מ.. מה?״ גבותי התכווצו ולא הבנתי למה הוא מתכוון בכלל.
״אני יכול לעזור לך להסתבן״ הוא הסביר.
״לא תודה. אני באמת אסיים עוד כמה...״ המילים נקרעו ממני כמו המגבת.
ביד השנייה הוא סגר את הוילון. הייתי עירומה וחסרת אונים והוא היה גדול ממני. הוא היה ענק. אכזרי. יד הייתה על פי והוא ריתק אותי לקיר. נסיתי להלחם אבל זה לא עזר. הוא לא ויתר. הוא לא זז אפילו סנטימטר. הוא היה עליי. הגוף שלו היה עליי. והוא... חדר לתוכי באכזריות. זה כאב. זה שרף. זה היה... הצרחה חמקה מגרוני אכזרית ואימתנית. עייני נפקחו וספגו את האפלה מסביבי. זיעה קרה. ליבי הלם בקצב רצחני ולא מצאתי את הקצב הנכון כדי לנשום כמו שצריך. דמעות קרות זלגו על לחיי הבוערות. הסיוטים. לא סיוטים... הזכרונות... הם שוב השתלטו על החלומות שלי. התיישבתי במיטה בחדר האורחים ובכיתי. היפחות היו שקטות ככל האפשר ונסיתי לא לבטא בקול את הצרחה במעמקי גרוני. חיבקתי את גופי מנסה לרסן את הרעידות, את כל הטראומה שאיימה להטביע אותי תחת גל צונאמי נוראי. ישבתי מקופלת לתוך עצמי עד שקרני השמש הראשונות החלו לבצבץ דרך התריסים שלי. גרוני היה יבש וחנוק והדמעות נגמרו מזמן. רק אז העזתי לזוז ולצאת מהחדר. ניגשתי לחדר האמבטיה ונעלתי אחרי הדלת שאף אחד לא יוכל להתפרץ בלי שאהיה מוכנה. ליתר ביטחון לקחתי גם סכין גילוח והפרדתי אותו מהידית כדי שיהיה לי נשק. ידעתי שהכל בראש הדפוק שלי אבל.... אחרי אתמול כבר לא ידעתי אם יש לי על מי לסמוך. עשיתי מקלחת מהירה מאוד וקצרה ונסיתי לא לקבל התקף חרדה ולא לזנק החוצה עם התער שלוף אחרי שחשבתי ששמעתי איזה רעש. התנגבתי מהר והחזרתי על עצמי את הבגדים. לא העזתי לצאת בחלוק בלבד כשהסיוט עדיין כה טרי במוחי. אבל לא היה לי ממה לחשוש כי חדר השינה היה ריק. מיהרתי להחליף לבגדים נקיים וסירקתי את השיער. לא העזתי להביט במראה. לפעמים שנאתי את מה שראיתי כשהשתקפות שלי הופיעה. היום בהחלט היה יום כזה. המילים הקשות של מת׳יו מלוות בזכרונות שרדפו אותי ללא רחם הזכירו לי מי אני באמת. שאני לא נורמלית. שקרה לי משהו שחרץ את גורלי לשארית חיי. רציתי לבכות אבל כבר לא נשארו לי דמעות. אז לקחתי נשימה עמוקה וניגשתי למטבח. הרתחתי את הקומקום כשהדלת נפתחה ומת׳יו הופיע. הופתעתי שהוא קם מוקדם כל כך במיוחד אחרי שחזר שיכור כל כך. ידעתי שזה ערב בנים ושהם יצאו במטרה להשתחרר ולכייף אבל לא צפיתי לזה. לפני הרבה זמן אבא אמר לי שהוא לא אוהב לשתות כי זה מוצא ממנו צדדים לא יפים. כשגדלתי הבנתי שזה נכון. אלכוהול מסיר עכבות, פותח את החסמים ומוחק את הגבולות. חשבתי שמצאנו שגרה נעימה וטובה. היינו צוות. אבל טעיתי... הוא נטר לי טינה ושמר את רגשותיו קבורים. הוא לא הצליח לדבר איתי על הדברים. ואני? אני לא עשיתי מאמץ להתקרב מעבר למה שהיה לי נוח. לפעמים היה קל לי לשכוח שאנחנו רק בני 21. שלמעשה כפיתי עליו עולם של מבוגרים שהוא לא ממש רצה. יום אחד הוא היה זיין עולמי ולמחרת קשור למישהי שפחדה פחד מוות מהמחשבה שהיא תצטרך להיות במצב אינטימי כלשהו עם גבר. הוא עמד במטבח לבוש במכנסי ספורט קצרים וגופיה. על ראשו היה כובע וזיעה נטפה ממנו. הוא בטח יצא לרוץ. עם האנגאובר.
הוא לא הסתכל עליי ואני לא הצלחתי להסתכל עליו. המחשבה שמישהי אחרת ישבה בחיקו... שמישהי נגעה בו.... הטרידה אותי. הציקה לי. כי בראש המעוות שלי הוא היה שייך לי. איזו בדיחה. הכנתי קפה והתכוונתי ללכת לחדר.
״אנחנו לא מדברים?״ קולו עצר אותי ביציאה מהמטבח.
״אתה מדבר איתי?״ הרמתי גבה.
״כן. אני בהחלט מדבר איתך״ הוא הנהן והוריד את הכובע חושף את שערו הזהוב שהפך לכהה מעט מהזיעה.
״לך להתקלח אני אחכה לך בסלון״ מלמלתי ומיהרתי לברוח ממנו.
לא היה לי מושג מה הוא יגיד כשהוא ישב מולי או מה אני הולכת להגיד אבל הייתה לי הרגשה שאחד מאיתנו ישנה את הקשר הזה בצורה מהותית. אני דחיתי את הקץ ככל יכולתי. חשבתי שיש לי עוד זמן אבל לא... לא היה לי זמן. עמדו לפני שתי ברירות- לספר את האמת או להפר את ההבטחה לאמא. פחדתי פחד מוות לומר את המילים האלו. היחידים שסיפרתי להם בכל החיים שלי את האמת נגעלו ממני, האשימו אותי ואז סחטו אותי ואיימו עליי כדי שאסתום את הפה. או אנחנו או האמת. ובחרתי בהם. ועכשיו? אני פוחדת מוות ממה שהוא יחשוב. מצד שני אם הוא לא רוצה אותי ככה אז עדיף. עדיף לשנינו.
דקות איומות עברו עליי עד שמת׳יו הופיע. הוא היה אחרי מקלחת אבל עדיין נראה עייף. כנראה גם הראש שלו היה כואב. אף אחד לא משתכר ככה ונמלט מהאנגאובר.
״אתה נראה רע״.
״כן... קצת קשה להראות טוב עם האנגאובר מפלצתי ואחרי שרצתי 10 קילומטר״ הוא משך בכתפיו.
״כנראה״.
ואז שתקנו. והחשיבה המוגזמת שלי התחילה לשתק אותי מחרדה. הדמעות שחשבתי שנעלמו לי חזרו בענק. התחרטתי. אני לא אספר לו כלום. אני פשוט אתחבא מתחת לשמיכה ואתפלל שזה יעלם. שהכל יעלם. עמדתי לברוח אבל אז הוא הניח את ידו על ברכי. רצתי לזנק על רגליי ולהמלט על נפשי אבל לקחתי נשימה עמוקה ונשארתי במקומי. מבטו של מת׳יו ירד אל היד שהייתה מונחת על ברכי החשופה.
״קודם כל רציתי להגיד שאני מצטער. דיברתי אלייך מסריח. התסכול והאלכוהול היו כנראה שילוב גרוע״ הוא אמר בכנות.
״אני לא יודעת מה להגיד... אני... זה היה נוראי״ הנדתי בראשי.
״תראי, איזבל אני מצטער שפגעתי בך אבל קשה לי. חייתי חיים שונים לגמרי עד לא מזמן. השינוי הזה ענקי ואני מרגיש.... פאקינג לבד״ הוידוי הפגיע שלו גרם לליבי להתכווץ.
היה לי נוח. אבל הוא סבל בשקט. בגללי. בשבילי.
״זה היה טיפשי לחשוב ש... שתוכל להבין אותי בלי שאספר לך את כל האמת״ נסיתי לבלוע את גוש הדמעות שחנק את גרוני.
״אני מוכן לשמוע״ הוא הרחיק ממני את ידו ושילב את זרעותיו על חזהו.
הוא נראה כמו שופט או תליין, תלוי איך מסתכלים על זה. אימה טהורה הציפה אותי ותמונות מהזיכרונות הקשים שתקפו אותי הלילה שרפו את מוחי.
״קודם כל אני רוצה להגיד לך שאתה בחיים לא תדבר אליי ככה. אני מבינה שאתה מתוסכל וכועס אבל ההתנהגות שלך הייתה בלתי מתקבלת. אם אחרי השיחה הזו עדיין תרצה להמשיך איתי אני מעמידה קו אדום. אני לא שק חבטות של אף אחד, אתה מבין?״ נסיתי להחדיר לקולי רוח קפואה, לאזור אומץ כדי להגיע לדבר האמיתי.
״אני מבין״ הוא הנהן בכובד ראש.
״יופי. עכשיו אני רוצה שתבטיח שפשוט תיתן לי לדבר, אוקיי? גם ככה קשה לי לדבר על זה. לא סיפרתי לאף אחד את הדבר הזה... רק ארבעה אנשים בעולם יודעים עליו- אני, אבא שלי, איאן אחי והחבר הכי טוב של אחי... בן... ועכשיו אתה״ ניגבתי בעצבנות את כפות ידיי המיוזעות על מכנסי היוגה שלי.
״לא סיפרת אפילו לטליה או דידי?״ הוא הרים גבה.
״לא״.
טליה ודידי היו מדהימות. הן היו שם בשבילי בתקופה חדשה ולא מוכרת בחיי והפכו את חוויות הקולג׳ שלי למדהימה. אבל לא הצלחתי אף פעם לספר להן. פחדתי פחד מוות. זה מוזר להראות את הצדדים הכי פגיעים שלך לאחרים ולחכות לתגובות שלהם- רחמים, עצב, כעס, הטלת אשמה, פחד. איך שבעיניים שלהם את הופכת מיד לקורבן. שנאתי להיות קורבן. שנאתי שמסתכלים עליי כעל חלשה ועלובה.
״אני מבטיח״ הוא אמר ברצינות תהומית.
״אני פשוט... אני יודעת שאתה מתוסכל ממני. גם אני מתוסכלת מעצמי, תאמין לי. אני יודעת שאם אנחנו נמשיך אני חייבת להסביר לך למה אני כזו... למה אני לא נורמלית...״
״אל תעזי לומר את זה! את נורמלית מאוד, איזבל״ הוא התפרץ לדבריי בנחישות.
״תודה על זה אבל אני יודעת את האמת, מת׳יו. זה לא נורמלי. הפחד שלי ממגע, הריחוק, הרתיעה האוטומטית, הבריחה למקומות אפלים בראש שלי... זה הכל חוץ מנורמלי. ומגיע לך לדעת למה״.
המבט בעיניים הכחולות שלו גרם לרעד בגופי. הוא היה מכוון אליי, מרוכז בי. זה הכאיב לי בכל מקום שאפשר לכאוב בו. לדעת שהוא ממש מולי אבל יש בנינו חומה עצומה שלא ידעתי איך לעבור הכאיב לי בנשמה.
״הכל התחיל כשהייתי כמעט בת 15. שיחקתי אז כדורגל. הייתי שחקנית טובה, ממש טובה. זו הייתה השנה הראשונה שלי בתור קפטנית. חלמתי על קריירה... לשחק בקולג׳ ואז בליגה המקצוענית. אלו היו החיים שלי- המשחק, הלימודים והמשפחה שלי. אבא ואיאן היו החברים הכי טובים שלי, המקום הבטוח שלי, כל חיי אחרי שאמא מתה. טיפלתי בהם ודאגתי להם. הייתי כמו אמא קטנה בשבילם. כדי לשמור על המשפחה שנשארה לי. איאן היה בכיתה י״ב ושיחק פוטבול. הקריירה שלו בתחום הייתה מזהירה. שלו ושל בן החבר הכי טוב שלו. הוא ובן היו כמו אחים מגן חובה. הוא היה בן בית אצלנו. חשבתי שהוא חבר שלי גם. באותו יום היה לנו אימון ממש טוב. הרגשתי שאני מוכנה לעלות לדשא במשחק בעוד יומיים ולכסח לקבוצה היריבה את הצורה. נשארתי כדי לדבר עם המאמן על כמה טכניקות ונקודות לשיפור אז נשארתי אחרונה במלתחות. הייתי באמצע המקלחת ושרתי לעצמי כששמעתי צעדים במלתחות. הייתי בטוחה שזו אחת הבנות או המאמנת אבל טעיתי...״ עצרתי כדי לקחת נשימה עמוקה.
ידיי נעו הלוך ושוב על רגליי והתנועה המונוטונית הרגיעה מעט את ליבי המשתולל שעמד להתפקע מחזי. מבטי התמקד בידיי כי לא יכלתי להסתכל עליו. אין סיכוי.
״זה היה בן. הוא התפרץ למקלחת שלי. מיד התעטפתי במגבת. בהתחלה לא הבנתי מה הוא עושה שם. הייתי כל כך... תמימה. הוא התנפל עליי. קרע ממני את המגבת, סגר את הוילון. הצמיד אותי לקיר. היד שלו הייתה על הפה שלי. נסיתי לצרוח, להלחם, להתחנן, לבכות אבל שום דבר לא עזר. הוא היה חזק מידי, ענקי. הוא... פיסק לי את הרגליים וחדר אליי. זה היה כואב, זה היה שורף, זה היה כמו גיהנום. צרחתי לתוך היד שלו וכמעט התעלפתי. הוא המשיך באכזריות ובכוח מטורף. זה נמשך נצח עד שהוא... עד שהוא סיים. הוא פתח את המים ושטף את שנינו. אני הייתי בהלם מוחלט. הגוף שלי היה כואב ומשותק. הוא קילח אותי וליטף אותי והבטיח לי שהכל טוב. שזה טבעי כי עכשיו אני ילדה גדולה והוא לימד אותי מה אני צריכה לעשות עכשיו. הוא עזר לי להתלבש ולקח אותי הביתה. אבא שלי ואחי קיבלו את פנינו בחיוכים ופיצה. אני שיקרתי שאני לא מרגישה טוב וברחתי לחדר. באותו לילה בן נשאר לישון אצלנו. אני בכיתי לכרית. הגוף שלי כאב. נשארתי בבית 3 ימים במיטה. אבא חשב שאני חולה. הוא שכנע אותי לרדת לארוחת ערב ובן ישב בשולחן שלנו. הוא ואיאן צחקו. על השולחן היו טוסטים, גבינה וסלט. ארוחת ערב נורמלית. ניסיתי להעמיד פנים אבל אז בן פנה אליי. היה לו חיוך על הפנים. כאילו הוא שכח מה הוא עשה לי. כולם התנהגו כאילו זה בסדר בזמן שאני חוללתי והייתי כואבת ומושפלת ורעדתי בכל פעם שאבא או איאן התקרבו אליי כי פחדתי שפתאום הם יהפכו מהאנשים האהובים עליי לזאבים טורפים שיפגעו בי. העפתי עליו את הצלחת והתחלתי לבכות ולצרוח. סיפרתי להם מה הוא עשה לי. שהוא... אנס אותי. הייתי בטירוף מערכות ואבא הזמין אמבולנס. נתנו לי זריקת הרגעה ולקחו אותי לבית החולים להשגחה. כשהתעוררתי בחדר בבית החולים אבא ואיאן היו שם. הם דאגו לי. הרגשתי הקלה. הם ידעו. הם יעלימו את הבעיה, יטפלו בה ויעזרו לי לעבור את זה. בן יכנס לכלא וישלם על מה שעשה לי. הם היו המגן שלי. אבל ככל שהזמן עבר בחדר ההוא בבית החולים הבנתי כמה טעיתי. בהתחלה איאן שאל מה בדיוק קרה. סיפרתי לו והוא התחיל ל... לפקפק בי. הוא שאל אם נסיתי להתחיל עם בן לפני, אם נתתי לו סימנים או ביקשתי ממנו לעשות איתי דברים. ואז אם אני דלוקה על בן, אם מה שסיפרתי היה הגזמה, אם.. אולי הוספתי דברים כי פחדתי ממה שעשינו, שפחדתי שאבא והוא יכעסו עליי בגלל זה. כמובן שהכחשתי הכל. התעקשתי שסיפרתי להם את כל האמת. הוא ואבא החליפו מבטים. אז התחלתי להבין שאולי הם לא בצד שלי. זה היה כמו סיוט. לנגד עייני הפחדים הכי גדולים שלי התגשמו. אבא ואיאן הפכו למפלצות טורפות. העמדתי פנים שאני עייפה ואני רוצה לישון אז הם יצאו. אני בכיתי לתוך הכרית שלי עד שנגמרו לי כל הכוחות בגוף. אבא הגיע לבד כשהתעוררתי וניסה לשכנע אותי לאכול. הוא ישב לידי במיטה וליטף לי את הראש. המגע שלו היה קשה מנשוא. תיעבתי מגע אחרי מה שהדפוק הזה עשה לי. הוא התחיל להסביר לי שהוא דיבר עם בן. שהוא טוען שזה היה בהסכמה. שאני נתתי לו לעשות לי את זה. שרציתי. שהתחלתי איתו כבר הרבה זמן ושמיד אחרי שעשינו את זה הוא ראה שמשהו לא בסדר ושהוא טעה שהוא לא סיפר על זה קודם. שהוא היה צריך לדאוג לי יותר. שאולי אם אני והוא נדבר נגיע לעמק השווה וכל העניין יהיה מאחורינו. שהכל יהיה בסדר. דחפתי ממני את אבא והרגשתי איך הוא מסתכל עליי, איך הוא... לא מאמין לי. הרגשתי חסרת אונים, עלובה, בודדה. הרגשתי כאילו אני מאבדת את שפיות דעתי. צרחתי עליו שהוא אנס אותי. שלא הסכמתי. הוא אנס אותי. הוא יצא מבוהל. מבוהל ממני. האחות הגיעה דקה אחר כך ורציתי לספר לה כי לא ידעתי מה לעשות אבל לא סיפרתי. רק לקחתי את הכדור המרגיע שנתנה לי. הלכתי לישון שוב. כשהתעוררתי הלכתי לשירותים ואז החלטתי לספר למישהו. אם לא הייתי בטוחה שאני אמות. זה כאב מידי. אבל כשפתחתי את הדלת ראיתי את אחי במסדרון. עם בן. הוא החזיק ביד זר חרציות, הפרח האהוב עליי. הקשבתי לשיחה שלהם. אחי ניסה לשכנע אותו שלנסות לבקר אותי זה רעיון רע. בן התעקש שהוא חייב להסביר לי שמה שעשינו היה לא בסדר אבל שאסור לי לשקר ולהגיד שהוא אנס אותי. אחי אמר ש... שהוא מאמין לו אבל אני עדיין רגישה ושהוא ידאג לזה. הוא ידאג שאני לא אסבך את בן בצרות. שעונת הפוטבול שלהם תהיה בטוחה. שהכל יהיה בסדר. בן נתן לו את הזר והשביע אותו שיתן לי אותו. הוא נפרדו בחיבוק ועוד הבטחה שאיאן ידאג להשתיק אותי. בן הלך ואיאן זרק את הזר לפח. אני ברחתי לחדר. התחבאתי מתחת לשמיכה כאילו שזה יוכל להציל אותי. הם לא האמינו לי. חשבתי שאם הם לא מאמינים אז אף אחד לא יאמין. זה התחיל לחלחל לתוכי וכיבה לאט לאט את להט הנקמה והשאיר רק כאב בלתי נתפס. השתחררתי לבית באותו ערב. הם רצו שנדבר. קנו לי גלידה ועוגה כאילו זה יכל להמתיק את רוע הגזרה. הם לקחו את הצד של האנס שלי. איאן אמר שאם אני אתלונן על בן ואהרוס לו את הקריירה ואת העונה של הקבוצה הוא ישנא אותי ולא יהיה אחי יותר. אבא הזהיר אותי מההשלכות של תלונת שווא. ושוב הזכיר לי את קריירת הפוטבול של בן ושל איאן. המלגה שלו לקולג׳ תלויה בעונה הזו. בלי בן אין ניצחון. בן הוא בחור טוב. עשינו טעות. אני עשיתי טעות ועכשיו אסור לי להעניש את בן. אבא הבהיר שהוא יהיה מאוכזב ממני ויכעס עליי מאוד אם אני אמשיך עם ה-האשמות האלה. אחרי השיחה ההיא קברתי את הסיוט הזה עמוק בתוכי. פרשתי מהכדורגל. חייתי על כדורי הרגעה ותקווה שמחר יהיה טוב יותר. אבל הכל היה רע מאוד. התרחקתי, נעלמתי, לא ישנתי, היו לי סיוטים והתקפי חרדה ממושכים בזמן שהעולם המשיך בשלו. בן ואיאן נשארו חברים טובים. הם סיימו את השנה ההיא עם אליפות. הם הלכו לקולג׳. אני לא יכלתי לחיות בבית יותר. כשהייתי בת 17 אחרי שנתיים שהרגשתי שחייתי בגיהנום עברתי לגור עם דודה שלי. ניתקתי את הקשר עם אבא שלי ועם איאן. החלפתי מספר ומייל והתחמקתי כשהם הגיעו לבקר. אני לא מדברת עם אף אחד מהם. אני לא יכולה שהם יהיו בחיים שלי. פעם בשנה אני מתקשרת לאבא שלי מטלפון חד פעמי כדי שאדע שאני חיה וזהו זה. עכשיו גם אתה יודע מת׳יו לונגהורן. עכשיו גם אתה יודע את מה שקרה לי״.
גרוני היה ניחר אחרי שדיברתי כל כך הרבה. אחרי שפתחתי את הסכר ושחררתי מהבקבוק את השד הכי נוראי שלי. הגוף שלי היה מותש והלב שלי הלם בעוצמה בלתי מתפשרת. זה כאב. זה היה נוראי. לחוות את הגיהנום הזה שוב עדיין גרם לי לייסורים בלתי ניתנים לתיאור. עצמתי את עייני חזק כאילו שזה יכול למחוק את המילים שיצאו לי מהפה או לדחות את הקץ. כי ידעתי שעכשיו הוא יודע. אני סחורה פגומה בעיניו. אני כבר לא בלונדי היפה והמושלמת... אני רק איזבל שנאנסה ולא מסוגלת לשאת את זה. הרמתי את מבטי אליו ומה שראיתי חיסל את ליבי סופית. היו לו דמעות בעיינים. מת׳יו לונגהורן, האיש שהיה בעלי היה על סף דמעות.