חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק שלוש עשרה ~ טבח שחור

~ רנטה ~

אמצע הלילה בעיר המושל וונדולנד.
צרחות ויללות נשמעות באוויר הלילה הקר. הכאוס והפחד שולטים, אש שורפת את הבתים ואנשים נסים על נפשם מהשחיטות הרצחנית של אחיי.
אני יושבת על ערמה של גופות טריות במרכז העיר, רומח ארוכה ונוטפת דם בידי. נשימות עמוקות ומעלות הדים נכנסות מפי אל ריאותיי.
על האדמה מתחתי אישה מבוגרת זוחלת ומתחננת לעזרה, רגלה האחת חתוכה ודם חום נשפך בכמויות ממנה, ידה מושטת אלי ואני מצליחה לשמוע את קולה המתחנן, "בבקשה.. הצילי.."
קאז מופיע מאחוריה וכורת את ראשה עם גרזנו בחיוך שבע רצון. דם בצבע כחול, חום וירוק מרוח על פניו ובגדיו השחורים.
אבא נתן לנו רשות לשחרר את רצון הדם, ואחיי מנצלים זאת לתחרות. מי מבניהם יהרוג יותר תוך לילה אחד, רוב ההתערבויות הן על ארון או קאז.

לאחר שקאז השתולל בכיכר העיר הוא מסמן לי לנוע ונעלם, אני מתרוממת מערמת הגופות ושמה לב לגופת האישה, ילד כבן ארבע מוחבא מתחת לשמלתה. הוא מביט בי באימה ומחזיק את יפחותיו בדמעות יבשות, אני מסתכלת סביבי במהירות אף אחד מהאחים אינו בקרבתי.
רק התושבים הצורחים מנסים להימלט דרך שער העיר הגדול, רק כדי לפגוש שם בשיין שקוצר את כולם.
אני לוקחת את הילד בידי. מהממת אותו במכה מהירה לראשו כדי שלא יעורר מהומה ומורידה אותו בתוך הדלי אל תחתית הבאר הכמעט יבשה, אם מישהו ימצא אותו הוא יחיה.
לאחר מכן אני ממשיכה לעבור מבית לבית, להרוג את בני הבית ואת החיילים חסרי המזל שנתקלים בדרכי.
באחד מהבתים שאני פורצת את דלתם בקלות, עומדת אישה באמצע שנות חייה, שערה מפוזר ברישול על כתפיה, סכין בידה ועיניה נמשכות לארון גדול בסוף החדר.
טיפשה את מי החבאת שם?
עיניה מרפרפות ביני לבין הארון ולמרות שרוב פניי מכוסות פרט לעיניי היא מנמיכה את הסכין וממלמלת "את רק ילדה.."

עיניי נפערות בהפתעה שמעתי צרחות, שמעתי קללות, ניסו להילחם בי בחזרה, ניסו להגן על יקיריהם. אף אחד לא ראה אותי כמי שאני, אני רוצה לתת לה לחיות אך רחש צעדים נשמע מאחורי.
בהנפה מהירה אני חותכת את גרונה עם הרומח שבידי, עיניי נעצמות לדם שניתז על פניי והיא נופלת לקרקע, דם נוזל מפיה וגרונה בעוד שהיא מתקשה לנשום.
ארון נכנס לחדר ומתבונן סביב, "איפה קאז?" הוא שואל ברוגע עיניו נעוצות באישה המדממת בדם חום על קורות העץ.
"למה אתה עוקב אחרי?" מבטו קר ומרוחק עיניו נעצרות על הארון גדול בסוף החדר.
"האישה גרה לבד?" הוא שואל מבלי להסתכל עלי, עיניו עדיין על הארון.
"כמו שאתה רואה היא גרה לבד, למה אתה עוקב אחרי?" אני מדגישה את המשפט האחרון והוא מתחיל לפסוע אל הארון הגדול בסוף החדר מתעלם משאלתי. "ארון אני מדברת אליך!" אני מגיעה אליו במהירות, תופסת במרפקו ומסובבת אותו אלי בדיוק לפני שידו אוחזת בידית. הוא משתחרר ממני בהנפת יד ואומר בקרירות, "אבא אמר לי לשים עליך עין." אני צוחקת צחוק מר ומלגלג, מהדקת את ידי על הרומח ומניפה אותו אל צווארו, "באמת? זה מה שאבא אמר לך?" ארון מזיז את הרומח מצווארו משפיל את עיניו ויוצא מהחדר.
"אנחנו צריכים להגיע אל ארמון המושל." הוא אומר מהצללים ונעלם.