חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק רביעי ~ מנהיג העריקים

~ איליה ~

  "שלא תחשבי להיעלם לי שוב רן." אני צועק לה בעוד שהסוס והעגלה מושכים אותי הרחק. ליבי נצבט מאשמה. היא צחקה, הילדה הקטנה שלי צחקה. דמעות נופלות מעיניי בעוד שאני נזכר בצחוקה הנעים של אלכסנדרה הנשמע בדיוק כמוה.
  אילו רק הייתי חזק יותר, ידי מנקות את הדמעות ועוברות בשערי הקצר.
לא. אני לא יכול להמשיך לשקוע ברחמים עצמיים, יש לי את טרה שתי בנות יפייפות ולאחר שנים של חיפושים קיבלתי את רן חזרה. הייתי רוצה להישאר ולשמוע את האמת שהיא מסתירה על עברה, אך אין לי ברירה למרות שהתגעגעתי לילדה הקטנה וחכמה שלי אני צריך ללכת.
  ילדה קטנה, אני צוחק במרירות.
הילדה הקטנה הזאת גדלה ונראית אישה חזקה ועוצמתית.
אני אשחרר אותה מסבל העבר, אני אדבר עם אחי פנים מול פנים, גם אם זה אומר שאצטרך להילחם בו ובכל שבעת בניו.
  ליבי כואב ודואב על השנים שלא הייתי שם לראות אותה גדלה, שלא הייתי שם להגן עליה ולהדריך אותה. השנים שלא הייתי שם כדי להיות אבא שלה אבל עכשיו אגן עליה, היא תהיה  חופשיה.
אני נחוש במטרתי ושום דבר לא יניע אותי ממנה, הגיע הזמן להניף שוב את חרבי. המבצר השחור כמו שתיארה רן נמצא מעבר לגבול הנהר, נשען על צוק ההרים האסורים למרגלות יער האבדון ולשם מועדות פניי.
השארתי לטרה מכתב המסביר את הכול למקרה שלא אחזור, אני מקווה שלעולם לא תקרא אותו.

~ רנטה ~

  אבא הפקיד בידי את אשתו ובנותיו ואנו עושות את דרכינו מהבית המרוחק אל העיירה.
לפני הכניסה לרחוב הרוכלים אני נזכרת במקרה מהיום הקודם, מה עם הנערים ימצאו אותי ויצרו מהומה? וגרוע מכך לבוש מכנס אינו מקובל עבור נשים לא משנה אם הן בכפר או בעיירה. במהירות אני עוטפת את עצמי בגלימה ומכסה מעל ראשי, "את לא צריכה להסתיר את עצמך, מדוע את חוששת?" שואלת טרה בדאגה.
  איני יכולה להסביר לה ולכן אני נשארת עם הגלימה וצועדת מספר צעדים מאחוריהן, מידי פעם אנסטסיה מסתובבת לאחור כדי לבדוק שאני עדיין שם ולא ברחתי לה.
הרעש והריח של השוק מעלה בי נשכחות, אבא היה תמיד עסוק עם החולים ועבודת הבית הייתה תלויה בי. בכל יום הייתי עוברת בשוק ומתמקחת על המחירים עם המבוגרים, הם היו מגיבים בצחוק ונותנים לי את מבוקשי אולי משום שידעו שאני צודקת ואולי משום שאבא מעולם לא גבה תשלום עבור הטיפול בהם.

  מעבר לשוק בכיכר גדולה עומדים מספר מבנים באמצע חצר עגולה ורחבת ידיים, בה הרוכלים מוכרים בגדים, תכשיטים ועוד דברים.
  טרה ובנותיה מברכות לשלום עוברים ושבים, הם מחזירים להם ברכת שלום אך אני שמה לב שמשהו בפניהם שונה. האם עדיין לא קיבלו אותן אל הכפר? טרה נעמדת מול מבנה קטן, מוציאה מפתח מכפל חצאיתה ופותחת את החנות הקטנה.
  הבנות נכנסות ואני אחריהן, כאשר אני בתוך המבנה אני מסירה את הגלימה ומתבוננת בחדר קטן, קירותיו מלאים בדים בכל מיני צבעים מהתקרה ועד הרצפה, ישנם סלילי חוטים ומדפים מלאי  כובעים.
  "כשאמרת שנלך לתפור שמלה לא חשבתי שתתפרי לי אותה בעצמך." אני נפעמת מהחדר והבנות מחייכות, "אז מה יש לנו כאן?" טרה סופקת את ידיה בזמן שדריזלה ואנסטסיה מתחילות לתאר את גופי במקצועיות.
"היא גבוה לפחות מאה שבעים ושלושה סנטימטרים." אומרת אנסטסיה, "חזה גדול מותניים צרות ורגליים.." היא מהססת למבטי החצי מאיים, "שריריות.." היא אומרת לבסוף "הייתי אומרת שגופה נראה כמו שעון חול." מוסיפה דריזלה ופניי מאדימות.