המלאך האבוד| פרק 27- לחיי התחלות חדשות ואהבות ישנות- חלק ב'.

925 82 10
                                    

בכול שנה, בערב ראש השנה החדשה, רחוב ה'חבלים' נראה כאילו יצא מספר אגדות של ילדים, כול עץ ופרח עומד מקושט בשרשראות צבעוניות או באורות זוהרים.
'החבלים' הוא אחד הרחובות הכי ראשיים בליברפול, בעצם הוא הרחוב הכי ראשי. כול חנויות היוקרה וכול המסעדות הכי מפוארות נמצאות בו. בשלושים ואחד בדצמבר הכול סגור חוץ מביתנים קטנים שמציעים יין חם או נישנושים לאנשים שבחרו לחגוג את השנה החדשה בכיכר המרכזית עם עף האשוח הענק והמפואר שממוקם בדיוק באמצע.
"רוצים גרינץ'?", הסתובבתי לעבר חבריי בזמן שהקשבנו ללהקה מקומית שהופיעה על הבמה המרכזית.
"כן!" אדיסון שהייתה חבוקה בין זרועותיי מחאה כפיים.
" גם אני אשמח לאחד!", רון חייך.
"מה זה גרינצה?", הפרצוף של אדין היה אטום.
"גרינץ' אדין," אמרתי וצחקתי, "זה בצק שמלפפים סביב מקל ומניחים אותו על האש, בסופו של דבר יוצא בצק פריך ומסוכר." ניסיתי להסביר לו.
" זה ממש ממש טעים!" לוסי אמרה משמאלי.
"אז גם אני רוצה גרניצה!", אדין חשף שיניים לבנות ומושלמות.
"אז הינה," הושטתי לאדין שטר של עשרים פאונד, "לך תקנה שש גרינצים."
אדין חטף מידי את השטר ומיהר לעבר אחד הדוכנים בזמן שפול החמיץ לעברי מבט. "קדימה דן, לך איתו! בחיים לא יבינו מה הוא רוצה מהם...גרינצה גם כן."
אני צחקתי ומיהרתי להשיג את אדין לפני שיקנה לנו משהו אחר לגמרי.
" שש גריניצ'ים." אמרתי למוכר בדיוק כשאדין פתח את פיו כדי לדבר, הוא הסתובב וחייך לקראתי.
"אוי טוב שבאת! נראלי הוא לא להבין מה זה גרניצה." אדין גירד בראשו.
"מעניין למה." מלמלתי ואדין התחיל לצחוק ומשך בכתפיו.
"איך מסתדר עם לוסיה?", אדין שאל בזמן שראיתי את המוכר מלפף את הבצק על מקלות העץ הארוכות שלו.
הפעם היה תורי למשוך בכתפיי. עברה כמעט שעה מאז שהגענו לכאן, דיברתי עם כולם וניסיתי כמה שפחות להתסכל על לוסי. ידעתי שאנחנו מחכים לשעה שתיים עשרה כדי לחגוג את השנה החדשה, לטייל עוד קצת ומיד לחזור הביתה לאחר מכן. אני יכול להתמודד עם זה, נכון?
"בסדר." פלטתי לבסוף לאדין.
"אתה עצוב בעניים." אדין הביט בי במבט מודאג ואני ניסיתי לעלות חיוך על פניי.
"כואב לי הלב אדין," מלמלתי "הכול כאן נמחץ." הנחתי יד על הלב שלי.
"אני לראות," אדין הניח יד על כתפי "אתה לאהוב אותה."
" אבל היא לא."
אדין נאנח והשפיל את ראשו, כאילו לא ידע מה לומר עוד. בשעה האחרונה הייתי חייב להזכיר לעצמי לנשום כול הזמן. היו דקות בהם הרגשתי שאני נחנק מהכאב בזמן שהלב שלי מאיים להיקרע בתוך חזי, כאב של אהבה חד צדדית זה כאב גדול מידי – זה כאב שבו הנשמה שלכם נקרעת לגזרים, כאב כזה חזק שתופס כול פינה וחלק בגוף שלכם.
רציתי לתלוש את הלב שלי מהמקום, ואת לוסי המחשבות שלי.
למה אני בכלל צריך לסבול את זה? הרי זה הרבה יותר קל אם לא אראה אותה. למה היא הייתה חייבת לבוא ולגרום לי לרצות למות במקום לחגוג את השנה החדשה והטיפשית הזאת?
"דאניאל?!" אדין חבט בי עם כתפו, "לעזור לי לקחת גרניצה!". ראיתי אותו עומד ומחזיק בקושי שש גרינצים מוכנים ומהרתי לעזור לו. לקחתי שלוש מנות ממנו והלכתי בעיקבותיו לעבר החבורה שלנו, מזכיר לעצמי לנשום למרות הכאב.

Lost AngelWhere stories live. Discover now