חדרי הלב

פרק עשרים וארבע ~ הנשיקה ~

•איידן•

הלכתי אחרי הנסיכה למטבח.
פתחנו את הבוקר בארוחה עם המלך והמלכה ואז היא הלכה לשיעור בצרפתית.
כל השיעור שלה הייתי אכול זעם ותסכול בתוכי.
בגלל מה שהיא סיפרה לי יום קודם.
רציתי להרוג את החלאה שגרם לה לכך.
אבל אז נזכרתי שהוא כבר מת.
שמרתי את הכעס לעצמי, לא רציתי לספר לנסיכה שהסיפור שלה גרם לי להיות ער כל הלילה.
לא יכולתי להסביר לה כמה עמוק היא נכנסה לי ללב.
הוצאתי את העצבים שלי באימון והיא שמה לב לכך.
ששאלה אותי מה קרה והסתכלתי בעיניה היפות נשבעתי שאף אחד לא יגע בה יותר.
סיימתי את האימון והנסיכה רצתה שנלך למטבח.
השתדלתי להרגע כשירדנו למרתפים.
לא יכולתי להיות עצבני כל היום.
לא כשאני איתה.
העקבים של הנסיכה תקתקו כשירדה במדרגות.
לפתע היא מעדה.
מיהרתי לאחוז במותניה וייצבתי אותה.
"את בסדר?"
היא הסתובבה והביטה בי בחיוך.
"בדקתי את הערנות שלך."
צחקתי והרפתי ממותניה.
היא התקרבה אליי.
הבטתי בעיניה מופתע מהרגש שראיתי שם.
תשוקה.
לא.
היא לא מאוהבת בי.
לא יכול להיות.
היא התקרבה אליי עוד.
מבטה הושפל לשפתיי.
שיט.
ואז כאילו שמה לב מה היא עושה התרחקה במהירות והרגש במבטה נעלם.
גבה הופנה אליי.
"תיזהרי"
היא הינהנה, אחזה בידה במעקה והמשיכה לרדת במדרגות.
השארתי את ידי באוויר ליד גופה, על כל מקרה.
סיימנו לרדת במדרגות וריח של אוכל הכה באפי.
"אני מת מרעב" הכרזתי.
הנסיכה צחקה ותפחה בעידוד על זרועי.
"אל תדאג איידן. אוכל לא חסר פה."
היא צעדה בביטחון למטבח והלכתי אחריה.
תחושה נעימה הייתה במקום שידה נגעה בזרועי.
הטבחים קיבלו את פניה בקריאות שמחה והיא ניגשה לטבח נמוך ושמנמן.
"בובי!" קראה אליו.
"מדליין שלי!" הוא קרא באושר וחיבק אותה בחוזקה.
היא צחקה וחיבקה אותו בחזרה.
שילבתי את ידיי ונשענתי על הקיר, מביט בהם בחיוך.
בוב הרפה ממנה "מה שלומך הוד מעלתך?"
שמעתי את החיוך כשענתה לו שהיא בסדר.
הוא צבט את לחיה בחיבה והושיט לה סינרים לבנים.
שמתי לב כמה בנוח היא הרגישה בחברתו.
מדליין סיימה לדבר איתו והוא חזר לחתוך סלט.
היא הסתובבה וניגשה אליי מושיטה לי סינר.
"למה זה?" שאלתי בהפתעה.
"אתה מבשל איתי" חייכה וקירבה אליי את הסינר.
"קח"
"אני טבח גרוע נסיכה" הזהרתי ולקחתי ממנה את הסינר.
"זה בסדר. גם אני" היא קרצה לי ואספה את שערה לקוקו ואז התחילה את הסינר על ראשה.
נאנחתי השחלתי את הסינר על צווארי וקשרתי אותו מאחור.
למעשה שיקרתי לנסיכה פעם ראשונה.
ידעתי לבשל טוב. כל חיי בישלתי לאמא ולאחיות שלי.
שיקרתי לה כי לא רציתי לבשל.
לא עשיתי את זה חמש שנים….
"איידן."  קולה קטע את מחשבותי העגומות "אתה יכול לעזור לי בבקשה? הרוכסן הארור הזה..."
הזזתי את שערה הארוך ופרמתי את הקשר שהסתבך עם רוכסן שמלתה.
"את מוכשרת נסיכה.." מילמלתי וניתקתי את הרוכסן מהשרוכים של הסינר.
"תמיד אמרו לי" אמרה ושמעתי את ההומור בקולה.
חייכתי וקשרתי בעדינות את הסינר למותניה הצרים.
"הדוק מידי?"
"לא. זה מושלם תודה." מדליין הסתובבה אליי.
הבטנו אחד בשנייה במשך רגע ארוך.
הרגשתי שאנחנו חולקים משהו בלי מילים.
עיניה הנוצצות הציתו אש בחזי.
זה הרגיש אינטימי.
זה לא אמור להיות ככה.
"מדליין? הבצק מחכה!" קרא לה בוב.
היא קפצה הסתובבה אליו והרגע נעלם.
קיוויתי שטעיתי במה שראיתי.
היא לא יכולה להתאהב בי.
אני לא טוב בשבילה.
אני לא טוב בשביל אך אחד.
"אתה בא איידן?" היא קראה כאילו לא קרה כלום הרגע.
"אני בא נסיכה." קולי היה מאופק.
איגרפתי את כפות ידיי וניגשתי אליה.
"מה צריך לעשות?"
"לשים את הבצק" היא אמרה "ואז נכין קרואסונים."
הנהנתי.
היא לקחה גוש בצק פיזרה עליו קמח והתחילה ללוש אותו.
הבטתי בכפות ידיה העדינות שהסתערו על הבצק.
מבטה היה חדור מטרה כאילו לא קרה כלום בינינו לפני שנייה.
כאילו לא כמעט התנשקנו במדרגות.
הסטתי את מבטי ממנה והתחלתי ללוש את הבצק.
"את תמיד כזאת מתחמקת?" שאלתי בשקט.
"מה זאת אומרת איידן?"
הבטתי לצדדים לראות שלא מאזינים לנו ונעצתי בה מבט חודר.
"כמעט התנשקנו מדליין."
היא הביטה בי ועינייה נפקחו בזעזוע.
לחייה האדימו.
"זה לא נכון!"
גיחכתי "הצבע בלחיים שלך מראה שאת משקרת." משכתי בכתפיי וחזרתי ללוש את הבצק.
לפתע היא תפסה בידי ומשכה אותי מהמטבח.
הלכתי אחריה במסדרונות המרתף עד שהיא דחפה אותי לחדרון בקצה המסדרון.
התנגשתי במשהו ואז ראיתי שזה דלי.
"ארון ניקוי? בחייך מדליין מה את עושה?"
"אתה לא יכול פשוט להגיד דברים ליד כולם!" צעקה.
גופה רעד.
נאנחתי בתסכול והעברתי יד בשערי.
שוב פישלתי.
"מה אני אמור לעשות מדליין? פשוט להתעלם ממה שקורה בנינו?"
היא הביטה בי בתסכול.
"תגידי לי" התחננתי "את רוצה שאני אתפטר לפני שזה ידרדר? מה יעשה לך טוב! כי אני לא יכול לראות אותך ככה, מספיק לי אחרי מה ששמעתי שהחלאה הזה עשה לך ולא הייתי שם להגן עלייך.
אני לא רוצה להיות רע בשבילך ואני לא יודע מה…"
היא סגרה את הדלת בטריקה
שפתיה הוטחו בשפתיי ועצרו את מילותיו.
נשימתי נעתקה.
לרגע לא הרגשתי דבר חוץ מידה שחפנו את פניי ושפתיה שהשתיקו את הפחדים שלי.
עיניה היו עצומות בחוזקה.
היא פחדה.
גם אני פחדתי.
ואז עטפתי את שפתיה בשפתיי בחזרה.
עיניה נפקחו.
התנתקתי ממנה.
היא התנשפה.
"איידן.." קולה לחש את שמי.
אחזתי בידה הרועדות.
"כן מדליין?"
"אל תפסיק. בבקשה.."
חייכתי וחפנתי את פנייה בידיי.
עיניה הביטו בי בזמן ששפתי פגשו את שפתייה בעדינות.
ואז לאט נעצמו.
וידעתי שהיא בוטחת בי לגמרי.
אחרי דקה ארוכה היא התנתקה ממני.
הייתי מאושר למראה החיוך על פניה.
"הנשיקה ראשונה שלנו בארון ניקוי. יש יותר רומנטי מזה?"
פרצתי בצחוק.
"מה רע בריח של אקונומיקה ומלא סמרטוטים?"
היא צחקה בתגובה ואז לחשה:
"אני חושבת שאני מתאהבת בך איידן."
עיניה החומות נצצו.
"וזה מפחיד אותי" הודתה.
לקחתי את ידיה והנחתי אותה בעדינות על ליבי.
"אני מרגיש מה שאת מרגישה, זוכרת?"
היא השפילה את מבטה ונטלה את ידי.
בעדינות הצמידה אותה לחזה שלה.
הרגשתי את ליבה.
פועם באותו קצב כמו שלי.
"לא תעזוב אותי?" לחשה.
"מבטיח" אמרתי ומשכתי אותה אליי.
"וגם אני בך"
"גם אתה מה?' היא לא הבינה.
"גם אני מאוהב בך. מאוד."
"טוב לשמוע" אמרה.
שפתיה פגשו מיד את שלי והרגשתי את החיוך שלה.
מיד חייכתי גם.
ידיי לפתו את המדים שלי
והלבבות שלנו הגבירו את הקצב מיד.
שתי אנשים.
שתי לבבות מתחברים
אחרי כל כך הרבה זמן, מרגישים חיים.
ומתנשקים.