מגנסXמחנה החצוייםXהנוקמים

פרק 14

נ.מ: ניקו

עשיתי מסע צללים בחזרה לספינת האוויר.

יצאתי מצל הספינה, וכל החבורה בכתה בכי מר.

"..יש לי משהו חשוב להגיד לכם." אמרתי והתקדמתי לכיוונם.

"דיברתי עם פרסי ואנבת' ו-"
כולם הסתובבו לכיווני ושתקו לשמוע.
אני לא יודע איך הם יגיבו.
הסתכלתי על ויל, והוא התקדם אלי והחזיק לי את היד.
היד שלו חמימה ונעימה.
"הם באי הגיבורים." אמרתי
הם לא יכולו לדבר מהלם, ואני מבין אותם.

הסתכלתי על פייפר
"ובכל החיים הקודמים שלהם הם היו ביחד."
התקדמתי לכיוונם, וקפאתי.
אני רואה את הגופות שלהם.
פרסי מכוסה בדם, אנקלוסמוס לצידו, וראשו פונה לכיוון אנבת'. עיניו פתוחות.
אנבת' מלאה בדם בראש ובבטן, וראשה פנוי לפרסי.
"צריך לקחת אותם למחנה."
"איזה מחנה?" שאל פיטר עם דמעות בעיניו.
"מחנה החצויים. טוני היה שם." עניתי
הסתכלתי על פרנק, והוא הנהן בהבנה והלך לכיוון הגופות של אנבת' ופרסי.
הוא הרים אותם בזהירות, עם עיניים מלאות דמעות.
"צריך להודיע להודיע לפוסידון ואתנה." אמרה הייזל
היא צודקת.
ויל חיזק את אחיזתו בידי.
"תלכו אתם למחנה, ו-ויל, בוא איתי, אנחנו צריכים ללכת לדבר עם...לדבר עם סאלי."
כולם השתתקו, והם כבר שתקו, שזה היה עוד יותר מפחיד.
הוא לא התווכח.
"ביי." אמרתי לכולם, ועשיתי מסע צללים יחד עם ויל ביתה של סאלי.
הגענו לכניסה לביתה, אני לא מאמין שזה באמת קורה.
מחצתי לויל את היד, ואת ידי הפנויה הרמתי לדפוק על דלת הבית.
היססתי, אך דפקתי.
שלוש נקישות.
שלוש נקישות שישנו את חייה לנצח.
"מי זה?" שמעתי את קולה דרך הדלת.
לא יודעת מה היא עומדת לשמוע
"..ניקו ו-ויל." החנקתי.
שמעתי את המנועלים נפתחים, והיא פתחה את הדלת
היה לה חיוך ענק מרוח על הפנים, מתרגשת לראות אותנו.
אני לא יודע איך לעשות את זה..
"איפה פרסי?"
פאק.
הסתכלתי על ויל, עיניו נצצו מדמעות, אך הן הראו לי תמיכה, שאני לא לבד.
"אני..אני מצטער."
לא יכולתי להחזיק את הדמעות, ופרצתי בבכי.
"הכל קרה כל כך מהר ו.." ניחנקתי מהדמעות.
חיוכה התפוגג.
"לא..." מילמלה
היא הניחה יד על הלב ואיבדה שיווי משקל
"פרסי שלי.."
היא נפלה, ותפסתי אותה לפני שפגעה בריצפה.
ויל עזר לי להביא אותה לספה
ניסיתי לדבר, אבל הייתי חנוק מדי מדמעות, הסתכלתי על ויל, והוא באותו מצב כמוני.
התפרקתי לידה, ופשוט ישבנו שם ובכינו.
אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל עבר הרבה.
נזכרתי במה שהבטחתי לפרסי.
"אני..אני צריך להגיד לך משהו" החנקתי בקול מלא דמעות.
קדימה ניקו, תתאפס על עצמך.
הם לא מתו באשמתך.
זאת לא אשמתך.
זאת לא..זאת לא אשמתי.
אבל מה אם זה כן אשמתי? והבא שייפגע זה ויל? כל מי שמכיר אותי וקרוב אליי נפגע.
ניקו, תתאפס על עצמך, יהיה זמן לזה אחר כך.
אתה הבטחת הבטחה, והבטחות צריך לקיים.
"דיברתי עם פרסי ואנבת' בשאול.." התחלתי להגיד.
היא הסתכלה עליי, מצפה שאמשיך.
"גם..אנבת'?" התחילה להגיד
"כן." השבתי.
"הם..באי הגיבורים מסתבר." אמרתי מנגב את הדמעות.
"הם..הם מה?"
"כן. הם באי הגיבורים.
ובכל שלושת החיים שלהם הם היו ביחד, ופרסי ביקש ממני לזמן אותו כשאגיע אלייך." אמרתי בזהירות, היא צריכה זמן לעכל את כל הדברים האלו.
"יש לך מקדונלד?" שאל ויל
הוא מכיר אותי כל כך טוב
"כן..למה?" אמרה בקול מלא דמעות
"כדי לזמן אותו."
היא הנהנה, וקמה בחוסר יציבות לכיוון המטבח, נעזרת בדברים לתמיכה כדי לא להתמוטט.
היא פתחה את המקרר והוציאה מקדונלד.
איפה אני יכול לזמן אותם?
זאת ניו יורק, ואין בית קברות או שטח פתוח כאן.
אולי..אולי בערוגת פרחים של סאלי, אבל אני לא בטוח כמה היא תאהב את זה, אבל זאת האופציה היחידה כרגע.
צעדתי לערוגת הפרחים, מרגיש בעיניים של ויל וסאלי ננעצות בגבי.
חפרתי בור קטן, ושמתי 2 חתיכות נאגטס.
"פרסי ג'קסון, ואנבת' צ'ייס, אני מזמן אתכם." מלמלתי.
בבקשה שיעבוד.
בבקשה בבקשה בבקשה.
אור כחול התחיל להופיע.
זה הם.
בין רגע הרוחות של פרסי ואנבת' היו מולנו.
"אמא.." מלמל
"..הו פרסי.." אמרה והתפרקה.
פרסי נראה שבור לראות ככה את סאלי.
"..אפשר..אפשר קצת זמן לבד?" שאל בהיסוס אותי ואת ויל.
"בטח. כמה זמן שתירצה." עניתי והסתכלתי על ויל.
עיניו היו מלאות דמעות, עדיין בהלם ממה שפרסי עשה.
אחזתי בידו וליטפתי אותה.
"בוא. הכל יהיה בסדר." לחשתי לו ויצאנו מחוץ לדירה.
"למה? לנה הוא תמיד חייב ליהיות הגיבור?" שאל ברגע שסגרתי את הדלת.
הוא צודק.
"אני..אני לא יודע. אבל הוא מחליט את ההחלטות בשביל עצמו." אמרתי מנסה לשכנע את עצמי.
"כן..כן אתה צודק."
"והם גם במקום הרבה יותר טוב עכשיו." הזכרתי לו.
"כן, אבל מקום טוב הוא מקום שבו אתה נמצא עם האנשים החשובים לך, האנשים שאתה אוהב. אתה יכול ליהיות בגן עדן, אבל לבד, ולהרגיש הכי נורא בעולם, אבל אתה יכול ליהיות בגיהינום עם האנשים שאתה אוהב, ולהרגיש שאתה לא לבד."
אני לא יודע למה, אבל המילים האלו פגעו בי חזק.
ככה אני מרגיש לגבי השאול, ואני שמח שהוא מבין אותי...שסוף סוף מישהו מבין אותי.
"אתה כל כך צודק." אמרתי ללא הצלחה להסתיר את ההקלה בקולי.
"אתה המקום הטוב שלי." לחשתי
עיניו נצצו, ושפתיו נראו מתוקות ורכות, כאילו מתחננות לנשיקה.
הסתכלתי לו עמוק עמוק בעיניים, והוא הסתכל בשלי.
הרגשתי כאילו הוא חודר אליי, ואין שום דבר שאני אוכל להסתיר ממנו.
הוא רכן אליי ונישק אותי.
עפתי.
אני ממש עפתי.
הרגשתי כמו פרפר.
תחושת אושר הציפה אותי, כאילו אני אתפוצץ למיליון חתיכות.
"טי אמו (Ti amo)*" אמר ברגע שהתנתקנו.
הרגשות שהרגשתי מקודם הם כלום לעומת אלו שהרגשתי עכשיו.
"**Anch'io ti amo." השבתי

הוא למד איטלקית בשבילי.
בשבילי.

___^____^____^______^_______^_____^___^__

אם הייתי במקומכם לא הייתי ממשיכה עד לפה ופשוט הייתי עוברת לסיפור אחר כשהם עוד בחיים והייתי חושבת לעצמי 'נו מה זה כל החרטא הזה, הם לא מתים ואלו החיים הראשונים שלהם.'
אז אם אתם עדיין פה אני מאוד מעריכה את זה, ובבקשה אל תנטשו אותי כי עוד לא נגמר.

יש גם את השיחה של סאלי ופרסי, ההגעה למחנה, את מגנס ואלכס, והנוקמים שעדיין תקועים פה.

בקיצור יש עוד הרבה, וזה לא יחזור על עצמו ויהיה משעמם, ואני אפסיק לעשות לכם ספויילרים!!

אז בבקשה אל תרצחו אותייייי

*Ti amo=אני אוהב אותך

**Anch'io ti amo=גם אני אוהב אותך