~ויטוריו~
אנחנו יורדים חזרה אל הקומה הראשית ומשם אל המרתפים של הקזינו. לאונרדו פותח את דלת הפלדה ולפני שאנחנו נכנסים אנחנו מוצאים את דמיאנו מולנו. הוא יושב כהרגלו על מדרגות הבטון האפורות ומעשן. לצידו יש מספר רב של בדלי סיגריות והאוויר מריח כאילו ישב כאן דקות ארוכות ועישן בלי סוף.
״קאפו,״ הוא אומר ומביט בי לאחר מכן ומביט גם בלאונרדו ומתרומם. עיניו הירוקות מעט אדומות. אגרופיו מלאי כתמי דם וסימנים מופיעים גם על החולצה לו.
דמיאנו הוא האיש שלי כאשר אני צריך לשבור מישהו. יש לו חיבה לכאב ובמקביל הוא כל כך שאנן אליו. הוא יכול לשבת שעות ולהפריד את העור מהבשר. הוא מיומן מאוד, זה פשוט מרתק אותו. שגדלנו יחד כילדים הוא תמיד גילה עניין בכך. הוא היה יושב ופושט עורות של חיות. מסוקרן מהכאב שגורם להם. אלדו תמיד טען שאם הוא לא היה משתייך למאפיה הוא היה רוצח אנשים להנאתו או הופך לאיש מדע. כיום הוא מענה אנשים לטובת המאפיה. אני מניח שזה ריסון. לפחות מבחינתו.
דמיאנו מסיט את שיערו הלח מפניו ומביט בנו. זיעה מבצבצת במצחו וניכר שחם כאן. תמיד חם במרתף.
״אני צריך לראות את הרוסים.״ אני אומר ומתחיל לרדת במדרגות אבל נעצר ומסתובב. ״דמיאנו.״ אני אומר ומביט בו מאחורי.
״כן קאפו?״ הוא לוקח שאיפה נוספת מהסיגריה ומביט בי.
״הרוסים. הם נראים כראוי? אפשר לדבר איתם?״ אני תוהה האם התחיל לעבוד עליהם ולא נשאר לי עם מי לדבר.
הוא מביט בי עם פרצוף תוהה. ״עוד לא התחלתי לשחק איתם כמו שצריך.. אם לזה אתה מתכוון..״ הוא ממצמץ ולאונרדו לא מצליח לשתוק ומגחך בקול.
״יופי.״ אני אומר ויורד. במסדרון הצר לפני התאים אני מבחין באנטוניו וארנס הם יושבים זה מול זה סביב שולחן קטן בין התאים ומשחקים קלפים. הם מחליפים מבטים וזורקים את הקלפים על השולחן שמבחינים בי. אנטוניו נעמד ראשון. ״קאפו? לא ידענו שאתה מגיע.״ הוא מביט בי בשאלה.
אני מהנהן, ״רוסי בשם סשה, קח אותי אליו.״ ארנס מביט בי ומסדר את ערימת הקלפים על השולחן מצביע על לאונרדו. ״נשחק עד שקאפו יסיים?״ שואל אותו. לאונרדו גורר את הכיסא הריק של אנטוניו ומתיישב בחיוב.
אני צועד אחר אנטוניו שמתחיל להוביל אל התא הצמוד ביותר לקיר.
״כאן קאפו.״ אנטוניו אומר ואני מהנהן לו.
אני מבחין בבחור מולי. הוא נראה מעט צעיר. שיערו בהיר ומסופר באופן קצוץ. אבל המבט שלו. אני מזהה את השנאה. אני רואה בעיניו הבהירות שנאה עצומה. הוא מכווץ את גבותיו שמביט בי. כאילו מנסה להתגרות בי.
הוא יושב ומשעין את גבו על הקיר נשען עם ידו על אחת מרגליו ונועץ בי מבט חד. ממלמל כמה מילים לא מובנות ברוסית. אני מניח שהוא מקלל בלי סוף.
אני מכווץ את עיניי ומעלה חיוך על שפתיי. ״תפתח את התא.״ אני אומר לאנטוניו והוא פותח.
אני מוציא את הסכין מהנדן ונכנס פנימה. סשה לא טורח לקום או אפילו לזוז ממקומו.
אני רוכן אליו ומביט לו עמוק בעיניים, ״ספר לי על קטיה.״ אני מבקש באנגלית והוא מרים את עיניו אליי מועיל בטובו להביט בי.
אך הוא עוצם את עיניו ומשעין את ראשו לאחור על הקיר.
״Idi na khuy״ (בן זונה) הוא מלמל מבין שפתיו מלאות הדם. כנראה מקלל שוב. יש לו סימנים כהים על פניו הבהירות. אך אני גם מבחין בחולצה שלו. היא מלאת דם.
״היא חושבת שאתה מת.״ אני אומר והוא פוקח את עיניו. כמעט מזדקף.
״קטיה..״ הוא לוחש ונועץ בי מבט חד. ״היא איתך?״ הוא שואל באנגלית גוססת ובקושי מובנת.
אני נועל את הלסת שלי בכוח ורוכן קרוב יותר. ״לוסיונה מרנזנה.״ אני מתקן בכעס והוא כיווץ את גבותיו כאילו אינו מבין.
אני נעמד ותוהה האם הוא מבין מילה ממה שאני אומר. אני מצביע עליו. ״אתה מבין אנגלית?״ הרמתי גבה.
הוא מתיישר יותר ונראה שמעט קשה לו. ״כן, קצת.״ הוא משתף פעולה ונראה מעט סקרן.
״קטיה וולקוב.״ הוא אומר ומכווץ את עיניו. ״קטיה.״ מנסה לתקן אותי.
אני מגחך, ״שמרת עליה כל דקה ביום ואתה אפילו לא יודע את שמה?״
הוא נראה מעט מבולבל. לכן אני שוב רוכן אליו מביט עמוק בעיניו הכחולות.
״משום מה אתה חשוב לה.״ אני תוהה והוא מביט בי בכעס עם גבות מכווצות. ״אי פעם נגעת בה?״ אני שואל ישיר. כי אם כן. חבל על הזמן. דינו שווה מוות.
אך הוא נראה מעט נחרד, ״אחות היא קטיה. אחות ששומרים עליה.״ הוא אומר את המילים בצורה מצחיקה.
אני מהנהן ונעמד. ״אנחנו עוד נדבר.״ אני מצביע עליו עם הסכין ויוצא מהתא. אני חייב להביא לכאן את פבל אחרת אשתגע.
אני חולף על פני הבחורים ומביט בדמיאנו. הוא עומד שעון על הקיר ונראה כאילו לא תזיק לו שינה. ״הרוסי האחרון,״ אני מביט על התא של סשה. ״סשה. תשתדל לא לגעת בו בסדר?״ דמיאנו מרים גבה ״למה? קאפו.״
לאונרדו גורר את הכיסא שלו לאחור ומניח את ידו על דמיאנו. ״אתה לא חייב לשאול שאלות כל הזמן.. אתה יודע.״
דמיאנו מביט בו בזעף ומכווץ עיניים. הוא מנער את ידו של לאונרדו ממנו ומתיישב בכיסא הפנוי שלאונרדו פינה.
״אנחנו הולכים בחורים.״ אני אומר וממהר לעלות במדרגות.
YOU ARE READING
להבות של שלג
Romanceהספר הראשון בסדרת הלהבות כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק** אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים. תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפי...
