~לוסיונה~
״שלג,״ ויטו מתבונן בי. אני נושכת את שפתיי ומביטה בעיניו האפורות. אולי הייתי צריכה להיות בשקט ולשמור את מחשבותי לעצמי. אני צריכה לבין מה לומר ומה לא. ״לא הייתי צריכה לתת לך לבחור, זה היה מרושע.״ אני מתנצלת בפניו.
״פשוט נתתי לעצמי לדבר איתך בפתיחות, אני חציתי קו או שזה בסדר?״ אני שואלת ומנסה להביט בו בביטחון כזה.
אך אני לא חשה ביטחון אלא אכזבה. אכשהו אני אומרת את הדבר הלא נכון בכל פעם. אני צריכה להיות שקטה עם המחשבות שלי ולא לדבר אותם. ויטו מתבונן בי בשתיקה, אני ממש מנסה להישאר מרוכזת בו ולא להביט בלאונרדו מאחור. הוא מסיח את דעתי ומביט בי ובויטו בסקרנות כזו.
ויטו מהנהן. ״זה בסדר.״ נראה שהוא כנה איתי. אני נושמת עמוק. ומעלה חיוך מזויף על שפתיי. לאונרדו נאנח מאחור. ״אתה כבר הולך?״ אני מסתובבת אל השולחן. ויטו מחייך אליי אוחז בסנטרי גורם לי להתבונן בו. ״כדאי שכבר אצא. תתקשרי אליי אם קורה משהו בסדר?״ אני מהנהנת ומחייכת שמנשק את שפתיי נשיקה מתוקה. ״בסדר.״ אני לוחשת בעיניים עצומות לא רוצה שהוא יתרחק ממני.
״תעדכן אותי מתי אתה חוזר.״ אני ממהרת לומר לפני שויטו יוצא סוגר אחריו את הדלת.
אני נשארת במקומי עד שהדלת נסגרת.
לאונרדו שיושב על הספה מרים גבה ומתבונן בי. אני נאנחת מאוכזבת שנשארתי כאן דווקא איתו. אני גוררת את הכיסא ומתיישבת חזרה על יד השולחן. לוקחת לחם ומורחת עליו מעט חמאה. שאני מתכוונת לנגוס בו לאונרדו גורר את הכיסא הריק של ויטו ומתיישב מולי. אני מביטה בו ומגלגלת עיניים.
״את צריכה להתנהג אליי בנימוס אישה.״ מצביע עלי מתבונן בשולחן ומרים את הצלחת עם פרוסת העוגה שפינטזתי עליה מהרגע שהתיישבתי.
אני מרימה גבה ואוחזת בצלחת, עוצרת בעדו. לאונרדו מביט בי ונעצר.
״זה שלי.״ אני אומרת בפה מלא ולוקחת מידו את הצלחת.
״חסרת נימוס.״ משלב זרועות ומצר את עיניו.
״אני?״ אני שואלת המומה.
״או כן את.״ מזעיף.
״אתה זה שאין לו שום כבוד כלפיי נשים.״ אני מבהירה מצביעה עליו עם המזלג.
YOU ARE READING
להבות של שלג
Romanceהספר הראשון בסדרת הלהבות כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק** אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים. תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפי...
