אהובה

פרק 47

אני משלמת לנהג מונית עם הכרטיס אשראי שלוקה הביא לי היום בבוקר ויוצאת מהמונית. המקום שנתנו לי נראה נטוש ומפוקפק אבל אני לא מוותרת ואני מתקרבת לבניין הנטוש, וכשאני נכנסת יש פשוט תור של אנשים ושומר שמכניס אותם רק אחרי בדיקה גופנית לנשק.

אני נכנסת לתור ומתפללת שלא ימצא את הנשק שלי, אני מראה ביטחון כמה שיותר שלא יעלו עלי ונכנסת די בקלות פנימה. פתאום המקום נראה שונה לגמרי, בקלות אפשר להתבלבל עם וגאס, זה קזינו ענק, עם מכונות מזל, שולחנות פוקר ובלאק ג׳ק ועוד משחקי מזל שיגמרו לך את הכסף.

היה ריח חזק של אלכוהול, סיגריות וסמים. רוב האנשים פה גברים מבוגרים, יש מעט נשים וכל אחת צמודה לגבר כלשהוא. אני נושמת נשימה עמוקה ומתקדמת פנימה, "היי ילדה, מה את עושה פה?" צעק לי גבר מאחד השולחנות, הפנתי אליו את מבטי.

"הלכת לאיבוד?" שאל עם חיוך מעורר בחילה, "איפה רוברטו?" שאלתי בקול יציב, פניו של האיש החווירו, "לא כדאי לך להתעסק איתו, תחזרי הביתה" אמר ואז חזר לשחק והתעלם ממני.

"איפה רוברטו?!" שאלתי בקול חזק יותר מושכת אלי מבטים משולחנות אחרים, אנשים מתחילים להתלחשש, "היי את האישה של רוסו" אחד אמר ואז הדיבורים גברו.

לפתע קלטתי מהומה רחוקה בין מישהו שאיבד שליטה לשני חיילים ולידם עמד מתאו, ליבי פעם בחוזקה וקפאתי לרגע, מתאו כנראה הרגיש את מבטי כי הוא הסיט את מבטו מהמהומה אלי, נראה שגם הוא קפא לרגע ואז הבעת פניו הפכה לכועסת.

הוא התקדם אלי בצעדים מהירים ותפס במפרק ידי וגרר אותי הרחק משאר האנשים, "אוי לא" "ילדה מסכנה" אני שומעת לחשושים בזמן שהאחיזה של מתאו בידי כואבת מאוד.

"תעזוב אותי!" צעקתי שהכניס אותי לתוך מעלית, "מה את עושה פה לעזאזל?" שאל בכעס ואולי לחץ? "אני יודעת אליך... מתאו" אמרתי וההלם שהוא חטף נתן לי את האפשרות למשוך את ידי מהאחיזה שלו.

"איך?" שאל, משכתי בכתפיי, "לצבוע את השיער לא הופך אותך לבן אדם אחר לגמרי" עקצתי אותו, אחרי כמה שניות דלת המעלית נפתחה והוא יצא ממנה, נגלה בפניי משרד גדול וריק מאנשים.

"בואי" קרא ויצא מהמעלית אבל לא זזתי, לא יכולתי, הגעתי עד לפה אבל עכשיו אני מתחילה לחשוש. המעלית היא הדרך מילוט היחידה שלי, אם אני אלך הרחק ממנה אין לדעת מה יקרה.

"אלי אין לי את כל היום, בואי כבר" הוא קרא מרחוק, אספתי את האומץ שנשאר לי ויצאתי מהמעלית, אבל לא התקדמתי מידי, אחרי כמה שניות הוא הופיע שוב ומשך אותי ממפרק ידי לכיוון מסוים עד שהגענו למשרד.

"למה עשית את זה?" שאלתי כשנכנסנו לחדר שכנראה שייך למתאו, הוא התיישב מאחורי השולחן שלו ונשארתי לעמוד ליד הדלת, "שבי, אליאנה" הוא הצביע על הכיסא מולו. ישבתי בתקווה שאם אקשיב לו הוא יתחיל לספר לי דברים.