פרק עשרים

1K 77 8
                                    


"זהו זה." המזוודות שלי הונחו לצד מיטה ריקה. "החֶברֵה עדיין בשיעור שלהם, את תראי אותם רק מאוחר יותר."

ידעתי שהוא התכוון להארי רון והרמיוני ולא ממש חיכיתי לראות אותם. הסתכלתי עליו. "ולמה אתה לא בשיעור?"

צחקוק לא מאוד נחמד נמלט מפיו וחיוכו הדביל הופיע שוב. "תגידי, אמא, אני נראה לך כמו איזה אחד שהולך לשיעורים שלו?" נאנחתי ומיהרתי לצאת מהחדר. דפוק, דביל, מטומטם. אוף, עד כמה שהוא מעצבן אותי. הוא ממש לא כמו אייס לא משנה עד כמה החיצוניות שלו שווה לשלו. "היה נעים להכיר אותך." הוא צעק לעברי מתוך החדר.

"לי לא!" צעקתי בחזרה ויצאתי מהבית. ממש, אבל ממש לא.

לאחר שברחתי מבית גריפינדור, האיש שהכי פחות ציפיתי לראות היה אבא שלי. הוא צעד מחוץ למשרדו של דמבלדור ברוגע כזה שגופי החל לרעוד. דראקו עמד לידו, אם אפשר לקרוא לזה עמד. לוציוס תפס אותו מהחולצה וגרר אותו החוצה, לעבר היציאה מבית הספר. לא שמו לב אליי ואף אחד מצוות המורים לא שם לב שעמדתי בצד. אך כולם ראו אותי כשרצתי לעבר אחי ואבי. כדורי הצ'י שהיו מונחים בכיסנו נצצו ובערו באור כל כך עוצמתי שהחדר כולו נדלק בכחול וורוד.

"אז מה עכשיו? אתה מתכוון להכות אותו, לקלל אותו?" דבריי הופנו לעבר אבי ולא יכולתי לעצור את הכעס שזרם בגופי. "הוא לא התכוון לפגוע בו, הוא רק כעס. תגיד לי שבחיים לא טעית ופגעת במישהו מרוב כעס?"

לוציוס הרפה את אחיזתו מאחי והסתובב אליי. "תישארי מחוץ לעניין הזה קארה."

ממבטו של דראקו הבנתי שהוא התחנן שאשתוק, שאעזוב את זה ואלך. אך שנינו ידענו שזה לא הולך לקרות. "זה ענייני. זה קשור אליי. זה קרה בגללי, אני קשורה לזה בדיוק כמו שדראקו קשור לזה."

"אני לא אחזור על דבריי שוב, קארה. זה לא עניינך, לכי." דבריו של אבי נשמעו מאיימים אך הוא לא ידע כמה השתנתי מאז הפעם האחרונה שהיה בנינו ויכוח, אז התכוונתי להראות לו בדיוק מה הוא פספס.

"תכריח אותי." כהרף עיין שרביט ארוכה ודקה נחה בין אצבעותיי וחזרתי על דבריי פעם שנייה. "תכריח אותי, אבא."

פרופסור סנייפ, שעמד מאחורינו ללא מעש עד לאותה עת, שלף את שרביטו מכיסו והפנה אותו אליי. "מיס מאלפוי, הניחי את שרביטך ברגע זה." הייתי בטוחה בזה שבאותו רגע הפרופסור התחרט על כל דבר ודבר שלימד אותי אך לא הייתה לו אפשרות לחזור בזמן ולשנות את זה, רק להתמודד עם הסיטואציה העכשווית.

אבי הביט בי, עיניו נעוצות בעיניי. אולי היו לנו הרבה נושאים שלא הסכמנו בהם ואין ספור ריבים התחוללו בינינו במשך השנים האחרונות, אבל הוא הכיר אותי וידע טוב מאוד שלא משנה מה יקרה, אני לא אתן לו לקחת את דראקו הביתה ולהעניש אותו בעוד עונש חולני. "אולי עדיף שתאמר עליו אבדה קדברה. יחסוך לך את קרושיו ואימפריו." עיניי בערו מכעס והחדר כולו התמלא מתח כל כך מוחשי שגופי נרעד. כל המאלפוים שנמצאו בחדר ידעו בברור שלוציוס בחיים לא השתמש באחת הקללות האסורות על משפחתו, אך דבריי הספיקו בכדי ששאר האנשים הנמצאים יפקפקו במעשיו.

"פעם אחרונה, מאלפוי, הניחי את שרביטך עכשיו!" ברגע זה, קולו של פרופסור סנייפ הפך לצעקה.

מבטי לא נע מפניו של אבי ואחיזתי בשרביט לא נחלשה כלל. לוציוס פסע פסיעה אחת אחורנית, עדיין מביט בי, ולאחר מכן הסתובב והסתלק משם, משאיר את דראקו ואותי מאחור. עיניו של דראקו נפערו בתדהמה ומבטו נדד על הקוסמים בחדר. חיוך ביישני הצטייר על שפתיי ושרביטי מצא את מקומו בין בגדיי בית הספר שהיו מונחים על גופי. יכולתי לשמוע את שרביטו של סנייפ כשחיקה את תנועותיו של שרביטי. הרמתי את כתפיי והסטתי שיערות שנחו על עיניי, עדיין מנסה להקל את כל מה שקרה. "אופס?"

במשך מספר שעות, אחי ואני ישבנו באצטדיון הקווידיץ ודיברנו יחד. לא נכנסנו לשיעורים ולא הלכנו לארוחת הצהריים. לא דיברנו על גריפינדור, לא דיברנו על לוציוס ולא דיברנו על שום מורה או תלמיד בהוגוורטס. נושא השיחה הארוכה הייתה אנחנו. העלינו זיכרונות וחלקנו אותם יחד. זה היה מצחיק, מהנה וכל כך שונה מהרגיל שהייתי אמורה לצבוט את עצמי לפחות פעמיים עד שהחלטתי שזו המציאות ולא אחד החלומות שלי שיסתיים בסיוט.

בארוחת הערב כבר החלטתי שאני רעבה ודראקו ליווה אותי. לא פגשתי את הארי רון או הרמיוני ולא התיישבתי באולם עם שאר התלמידים. איכשהו הצלחנו לשכנע את אחד התלמידים של שנה אחרונה, לכשף צלחת ריקה ולגרום לה להתמלא במאכלים משובחים. כשהתיישבנו שוב באצטדיון התחלנו לאכול והמשכנו לפטפט.

"אתה יודע... "התחלתי לומר לאחר שפי התרוקן מאוכל. "כשאלבוס אמר לי שאני צריכה להיות בגריפינדור, לא חשבתי ממש לעומק על מה שיקרה. אני כבר לא אשן איתך בחדר, אני אשב עם הגריפינדורים באולם ובכיתות. אני אפילו אהיה איתם בשיעורים שהסלית'רינים לא יהיו." לא רציתי להקשות עליו, ידעתי שהוא הרגיש מאוד רע בקשר לזה אך לא הצלחתי למנוע את עצמי מלדבר איתו.

דראקו אחז בידיי וחיבק אותי. "אני אסדר את זה. אני אדבר עם אבא. את תחזרי לסלית'רין לפני שתוכלי לומר את המילה גריפינדור."

ניסיתי לחייך, לפחות בכדי שהוא ירגיש טוב יותר. "אם אבא לא ירצח אותך לפני כן."

אחי ליטף את גבי בזמן שהשקט שרר בינינו. מלמלתי מילה אחת כל כך בלחש שדראקו לא שם לב לזה שדיברתי. "גריפינדור." עיניי נעצמו ונהניתי מהרגעים הקטנים בחברתו.

קארה/ kara (הארי פוטר)Where stories live. Discover now