קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שלושים ותשע (חלק ב)

דראקו תמיד היה מאיים ומפחיד. רק שעד היום לא הרגשתי את הצורך לפחד ממנו. עד היום.

פרופסור דמבלדור לא נתן לי זמן לגשת אליו ולדבר איתו בזה שהודיע לכל התלמידים סביבו על מותו של גייל סטאר. בהלוך לכאן חבריו הטובים שאלו אודותיו לפרופסור סנייפ, שמעתי את תשובתו הקצרה על כך שנענש ולא הורשה לבוא לטיול איתנו ונמלאתי הרגשת גועל וכעס. לא יכולתי להתאפק והלכתי לספר להם מה באמת קרה לגייל. הם לקחו את זה קשה מאוד אבל הבטיחו שלא יספרו על שגיליתי להם את האמת. חבריו הקרובים והתלמידים שהיו שם איתי ברגע שגייל הלך מאיתנו היו היחידים שלא הגיבו בשוק טוטאלי למשמע ההודעה של הפרופסור.

לא חשבתי על דראקו, על הדו קרב שלו עם ג'יני או אפילו על זה שהארי ורון איתה באותו רגע במרפאה. חשבתי על גייל. זה לא הגיע לו, לא היה מגיע לאף אחד סוף כזה.

אלבוס המשיך לספר ולגלות את הסיבה האמיתית לטורניר. המטרה הייתה להרחיק אותנו מהוגוורטס זמן מספק בשביל שיטפלו בעניינים שם ויחזקו את השמירות של הטירה.

נאנחתי, מסתובבת והולכת משם, משאירה קהל שלם של אנשים בוכים מאחוריי. נכנסי לחדרי והתחלתי לארוז את בגדיי. לאחר שמזוודתי הייתה מפוצצת ומוכנה לדרך הלכתי לבדוק מה שלום ג'יני. היא ישבה על מיטת בית חולים ודיברה עם רון, חיוך אופייני לוויזלי הצטייר על שפתיים. הארי התקרב אליי ברגע שהבחין בי, הוא שם לב למזוודה שאחזתי ביד אחת. "אני מבין שחוזרים?" שאל ברגע שהגיע אליי.

הבטתי בו, מהנהנת ועייני התרטבו. הארי תפס בכתפי מודאג. נאנחתי. "דמבלדור סיפר לכולם על גייל."

עיניו נעצמו והוא ליטף את ראשי בעדינות. "יהיה בסדר." היו המילים המעטות שאמר לפני שפרש מהמרפאה ופנה ללכת לחדרו, כנראה להכין את מזוודתו.

ג'יני הייתה בסדר. כמה תחבושות עטפו את זרועותיה וכמות מואטת של מכות יבשות עטרו את עורה. היא יצאה בסדר משם סך הכל וזו הייתה בשורה טובה שהייתי זקוקה לה באותו רגע.

בדרך חזור השעות נראו כנצח. הרכבת דממה, לתלמידים לא היה מצב רוח לדבר או לצחוק. אפילו אנשים מבתים אחרים שלא הכירו את גייל הבינו שתלמיד צעיר נהרג על ידי סוהרסן וגם להם נמחקו החיוכים.

העצב לא נגמר כאן לצערי. בשבוע לאחר מכן התרכזו בהרצאות לזיכרונו של גייל. כל בנאדם ויצור מהוגוורטס הגיע ללוויה שלו, כולל ההורים ומשפחתו ההרוסים ואף אחד מאיתנו לא ידע מה לעשות או להגיד בשביל לעודד אותם. בשבוע לאחר מכן מצב הרוח של התלמידים והמורים התחיל לחזור לקדמותו. קירות בית הספר היו עמוסים בתמונות וזיכרונות של גייל. בכל פעם שעברתי ליד תמונה או מכתב זה רק הזכיר לי כמה החיים שלנו שבירים וכמה הם יכולים להיהרס ברגע.

הייתי זקוקה לעידוד חום ואהבה אז הלכתי לדרוש אותם. פתחתי את הדלת, בוהה בתכולת החדר בהרגשה ריקנית. דראקו קם ממיטתו וניגש אליי. הייתי צריכה לראות אותו, ידעתי שרק הוא יכל לחבק אותי איך שהוא יודע, וכך עשה. דראקו לא דיבר, הוא סגר את הדלת מאחוריי וכרך את זרועותיו מסביבי, מצמיד אותי אליו. הרגשתי את הדמעות מבצבצות מעיניי. רציתי להתאפק, רציתי להיות חזקה ולא לבכות אבל הדמעות זלגו החוצה ללא שליטה, לא מבקשות ממני רשות ולא מקשיבות לסירובים שלי.

וכך עמדתי מחובקת בזרועותיו של אחי. לא ידעתי כמה זמן עבר, לא ידעתי כמה זמן עוד יעבור אבל לא רציתי שזה יגמר. ועדיין אחרי כל מה שקרה, זהו המקום היחיד בו אני מרגישה בטוחה. עם דראקו. שוב.