-נ.מ שגיא-
"חן, מה קרה?"
"מה קרה?" היא הרימה ראש אליי. דמעות ירדו מעיניה.
"למה את בוכה כבר יומיים?"
"בוכה? אני?" היא ניגבה את דמעותיה. "אני לא בוכה".
"רק דומעת". גיחכתי. "מה קרה, נו?"
"סתם... אני ויובל נפרדנו".
"מה קרה הפעם?" שאלתי. היא מתחה חצי חיוך.
"הוא בגד בי, עם..."
"מה?!" הייתי בהלם. "בגד בך עם מי?!"
"אתה מכיר אותה". אמרה. כיווצתי את גבותיי.
"אל תגידי לי ש..."
"כן, כן. זאת היא".
"אני לא מאמין", תפסתי בראשי. "ליטל?!" חן הנהנה.
"אני יוצאת לבדיקה, ילדים". אמי הגיעה למטבח. "הכל טוב, חן?"
"כן". חן חייכה אליה. אמי חייכה בחזרה ויצאה מהבית.
"אני לא מאמין..." מלמלתי. אם כך, אז גם ליטל בגדה באור. איזה ילדה מגעילה.
"ולליטל גם יש חבר, שתבין". חן צחקקה בחוסר הבנה. "אין פה מקום לטיפשות, כאילו, באמת".
"היא ממש טיפשה", הנדתי בראשי. "והוא..."
"מה זה?" חן הסיטה מבט הצידה. "אתה שומע את זה?"
"את מה?" התבלבלתי.
"יש פה רטט כזה". היא קמה מהכיסא. על השיש היה פלאפון מוכר.
"זה של אימא שלך, יש לה טלפון". הסבירה בהרמת גבה. היא לחצה על כפתור כלשהו והצמידה את הפלאפון לאוזנה.
"הלו?"
"הדר?!" קול כעוס בקע מהפלאפון. "תגיעי מהר למשרד!"
"זאת לא הד..."
"אז מי שזאת לא תהיה, תמסרי להדר גבאי שהיא חייבת להגיע למשרד דחוף!"
"שמעת את זה?" חן לחשה בשקט.
"מי זה?" התעניינתי וחטפתי ממנה את הפלאפון. על הצג היה כתוב 'עמי משרד'. עמי זה הבוס שלה.
"זה הבוס שלה". הצהרתי וניתקתי את השיחה. "מה הוא רוצה ממנה?"
"אני מאוד מקווה שזה לא קשור לאתר שלהם שקלקלת".
---
-נ.מ בר-
"היי". קראתי בביישנות. ניב משך אותי לחיבוק. הוא נשק לראשי.
"תכירי, זה הבית שלי". הכריז. הוא פרש את ידיו אל כל שטח הבית היפה.
"אני מתה לפגוש את השותף שלך".
"עזבי, הוא לא מעניין". הוא נופף בידו לביטול.
"דווקא זה מעניין אותי. בן כמה הוא?" הסתקרנתי.
"עזבי, זה באמת לא מעניין". התעקש. הוא הניח יד על מותניי והוביל אותי אל הספה בסלון.
"תכירי, זאת ספה".
"אני רואה, ניב". צחקקתי. הוא צחק גם והתיישבנו על הספה.
"נעים פה". אמרתי בחיוך מרוצה.
"זאת המטרה". הוא קרץ לי. ניב היה מאוד חמוד. כל הפעמים שבילינו ביחד הוא היה מתוק ומקסים למרות שהוא ארבע שנים מעליי וחוץ מזה אני לא יודעת עליו כלום. רציתי שזה יבוא ממנו. רציתי שהוא יספר לי על עצמו דברים ואוכל להכיר אותו יותר. אני אפילו לא יודעת אם להגדיר אותנו חברים. הוא נישק אותי פעם אחת כבר בדייט הראשון. הסברתי לו שזה לא מתאים ומאז לא התנשקנו יותר. אני מודה שאני מרגישה אליו משהו. הרגשות שלי לשגיא התערערו בעיקר בגלל המחשבה שאני רוצה את שגיא ועדי ביחד. ולמרות זאת, זה לא ממש עזר. למען האמת, אני מרגישה אשמה. ולא משנה מה יגידו לי אני תמיד אסחוב על ליבי את הסיבה לפרידה של שגיא ועדי.
"ספר לי על עצמך". ביקשתי.
"אני לא אוהב לדבר על עצמי..." מחה וגירד בעורפו. "אבל בואי ספרי לי על..."
"נו, מה הבעיה? במה אתה עובד?"
"בר..." ניב ליטף את לחיי. "שחררי, לא רוצה לא צריך".
"העיקר אני תמיד מדברת על עצמי". שילבתי את ידיי.
"היי..."
"אני מרגישה חופרת". מלמלתי בכעס.
"חופרת?!" נהם. הוא פרץ בצחוק. "את חופרת?!"
"כן!"
"ממש לא, הכי לא". הוא התקרב אליי. לפעמים זה קצת מטריד שהוא מתקרב יותר מידי כל כך הרבה פעמים. הוא שולח ידיים, נשיקות וחיבוקים בלי סוף. אף פעם לא היה לי חבר כזה. לא הייתי רגילה לכל תשומת הלב הזו.
"מה זה, מי שם?" קול מוכר נשמע קרוב. צל הופיע ואז גבר מר... רגע, זה יובל.
"בר?" יובל פרס חיוך. קמתי לקראתו והוא חיבק אותי חזק.
"מה את עושה פה?" שאל בהפתעה.
"אני יוצאת עם ניב עכשיו. אתה השותף המפורסם?"
"עם ניב?!" הוא כמעט צרח. "מאיפה אתם מכירים?"
"נפגשנו באיזושהי מסעדה והוא התחיל איתי". שלחתי מבט לניב. ניב חייך באילוץ.
"איזה יופי", יובל בלע את רוקו. "אני יכול לגנוב לך את החבר לשנייה?"
"לא חבר, בן זוג". תיקנתי אותו.
"טעות חמורה. אני יכול לגנוב אותו?"
----------
חג סוכות שמח ושנה טובה:)
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romanceהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
