הצוק שלי- פרולוג

1.4K 88 15
                                    

פרולוג

29/10/2011

הידיים שלו עוטפות את הבטן הגדולה שלי. אני מרגישה את אפו מטייל על צווארי, ואת ידו עוברת ברפרוף לאורך עמוד השדרה שלי.

"דור, אנחנו חייבים לסיים לצבוע כל עוד רון אצל אימא שלי," אני מנסה לדבר בהגיון, למרות שהוא ודאי מרגיש את הצמרמורת על עורי.

"יש לי רעיון לדרך טובה יותר לניצול הזמן, כשרון לא פה," הוא מנשק את הכתף שלי, והמחשבות כבר לא מצליחות להילחם בגוף, שנכנע מהמגע הראשון. הוא תמיד ידע כיצד לגעת בי, ועכשיו, עם ההורמונים של ההיריון, אני לא זקוקה ליותר מרמז קל מצדו. מתרוממת באיטיות מהשרפרף עליו ישבתי ומצמידה את שפתיי לשלו. ארבע שנות נישואין, והלב שלי מתמלא בהתרגשות, כאילו הייתה זו הנשיקה הראשונה.

צליל מחריש מתפרץ לתוך הבית, חודר כמו גנב דרך חלון פתוח, ומנתק אותנו אחד מהשני. עברה לפחות שנה מאז שמענו אותו לאחרונה. לפעמים, אני חושבת שהמציאו אותו בתדרים המעלים את רמות החרדה במח. מתחיל לאט ושקט ואז מתעצם, עולה ויורד, ואיתו גם גוש הפחד בבטן העליונה. הוא ממלא את כל החלל סביבנו, אין לאן לברוח, אין היכן להתחבא. לפחות לא מהרעש הנוראי.
"בואי לממ"ד!" דור מצווה ומכוון אותי בהנחת ידו על גבי. אני מציצה בפעם אחרונה על הקיר שניסיתי לצבוע, מנסה לסמן לעצמי היכן הפסקתי.
"אפשר להמשיך בממ"ד את מה שהתחלנו," דור קורץ לעברי, אבל האזעקה שחדרה לתוך תאי גופי לא השאירה מקום לתשוקה. אני מתיישבת על המיטה הישנה, שתופסת מחצית מהחדר הקטן, ובוהה בדור שנשען על הקיר מולי. הקמט שנוצר בין גבותיו מעיד על הדאגה בלבו. בנוסף אלינו, הוא חרד לכל אחד מהחיילים שלו. אלו הנמצאים בבית ואלו בבסיס, שממוקם 20 דקות נסיעה מכאן. הוא דואג לחיל האוויר, לצבא ולכל המדינה, לוקח את אחריות העולם על כתפיו הרחבות.

חבטה עצומה מרעידה את הקירות. מאיימת להוציא את חלון הפלדה ממקומו. אני מסתכלת על דור באימה.
"זה נפל קרוב," הוא אומר לי, למרות שאין צורך בהסברים.
"קרוב מדי," קולי רועד. המחשבות מתרוצצות מהר, הפחד לא מצליח לעקוף אותן. אימא שלי תכננה לקחת את רון לאשדוד! הם כבר נסעו? מה אם הם בדרך? ואם הם בבית, היא בכלל תיכנס איתו לממ"ד? אימא אף פעם לא נכנסת לממ"ד! זה לא יכול להיות, אין סיכוי שזה נפל לידינו! זה שטח פתוח! זה תמיד שטח פתוח.
דור רואה את העיניים שלי מתרוצצות, ואת הנשימה שלי נעצרת. "אורית, תירגעי." הוא מצווה. אני מלטפת את הבטן, ומנסה לקחת נשימות עמוקות. האדרנלין הזורם בדמי לא בריא לבוטנית הקטנה שבפנים. אבל אני לא אצליח להירגע עד שאדע שהבן שלי בסדר. אני קמה ומתקרבת אל דלת היציאה, אני חייבת להתקשר לאימא שלי.

"עוד לא. יכול ליפול עכשיו גראד נוסף ללא אזעקה. נשארה עוד דקה," דור חוסם את המעבר ומקיף את ידיו סביב גופי, מקבע אותי למקום. מבט אחד ואני יודעת שאני לא צריכה להסביר לו דבר. בשנים האחרונות אנחנו מתקשרים על גל האהבה, המילים לרוב מיותרות. כעבור נצח הוא מאשר לי לצאת, מפקד תמיד נשאר מפקד, לא משנה היכן הוא נמצא. אני פותחת את הדלת בחריקה ורצה החוצה אל הטלפון שלי. בהמתנה למענה אני מתבוננת בדליים שהשארנו פתוחים, בצבע שהתייבש על המברשות. הזמן המשיך לנוע, רק החיים שלנו עצרו למספר דקות.

הצוק שלי- נובלה (גמור)Where stories live. Discover now