"יש!! אזעקה!!" הילדים מקפצים בשמחה לממ"ד ואני הולכת עם חיוך אחריהם וסוגרת את הדלת. הם כבר מוכנים על המזרונים עם ספר "הממ"ד" שלנו. זה ספר שאני מקריאה להם רק כשאנחנו בממ"ד, והם מחכים בכיליון עיניים לשמוע את ההמשך.
שני בומים נשמעים ברקע, הילדים מוחאים כפיים והלב שלי ממשיך לפעום כרגיל. "כל הכבוד לכיפת ברזל" הם צוהלים יחד וקופצים על המזרונים. אני עוזבת את הספר ומצטרפת לקפוץ ולצעוק ביחד איתם. יש משהו כל כך משחרר בלהיות ילד. החלטתי לאמץ את גישתם התמימה, אין ספק שהיא מקלה על ההתמודדות שלי.
חזרתי אחרת. אמיצה יותר, ישירה יותר ושמחה יותר. הבהרתי לדור שאני מצפה לעזרתו לפחות פעמיים בשבוע, והוא עושה את כל המאמצים כדי לעמוד בכך.
אנחנו יוצאים מהממ"ד ואילנה מתקשרת אליי. היא נהייתה יותר גרועה מאימא שלי. עוקבת אחרינו באפליקציה של צבע אדום ומתקשרת אחרי כל אזעקה.
"אני לא יודעת מה אתם עדיין עושים שם!" היא צועקת עליי מעבר לקו. "תיכנסו לרכב ותבואו לכאן מיד!"
"הכל בסדר אילנה, אנחנו נכנסים לממ"ד בזמן. אני מעדיפה לבוא לבקר אותך מסיבות טובות יותר. אני לא בורחת מהבית שלי יותר." אני אומרת לה בביטחון ששכחתי שקיים אצלי. אחרי עוד חמש דקות נוספות, בהם היא מנסה לשכנע אותי לבוא, היא מוותרת וחוזרת לעבודה. ואני יודעת שאצטרך לעמוד בשיחה זהה גם באזעקה הבאה.
מיד אחריה הטלפון מצלצל שוב ואני רואה את השם של דניאל על הצג.
"הלו?" אני שואלת מופתעת. חושבת שאולי אילנה מתקשרת מהמכשיר שלו.
"היי בייב. איך הולך?" הוא שואל בשקט. לא דיברתי איתו מאז השיחה של דור בארוחת שישי לפני ארבע ימים. השתדלתי גם לא לחשוב עליו. בין האזעקות לטיפול בבית שהוזנח בשבועיים האחרונים לא היה לי זמן למחשבות.
"בסדר. אני מתמודדת. בלי התקפי חרדה בינתיים." אני מודה.
"את עזבת בגללי?" קולו מלא חרטה והלב שלי מתהפך.
"חזרתי הביתה."
"אני מצטער שהבאתי את ניקול. קינאתי בטירוף שחזרת לבעלך ורציתי להתנקם בך. אפילו לא שכבתי איתה. את הרסת אותי, את לא יוצאת לי מהראש." הווידוי שלו משאיר את הלסת שלי שמוטה.
"אתה גם שינית אותי. לטובה." אני מודה.
"רק תגידי לי שאת מאושרת? חיה את הרגע? צוחקת?"
"אני מאושרת. לימדת אותי בשבוע יותר ממה שהחיים לימדו אותי בשלושים ושלוש שנותי" אני אומרת לו את גילי לראשונה.
"את יודעת, זו הפעם הראשונה שאני מוותר. לא רודף אחרי מי שאני רוצה בכל כוחי."
"אתה תרצה מישהי אחרת עוד יום יומיים, אני בטוחה." אני משכנעת אותו ועיניי מתמלאות בנוזל.
YOU ARE READING
הצוק שלי- נובלה (גמור)
Romanceאני יודעת שאלך אחריו עד קצה העולם. אבל היום אני תוהה אם קצה העולם יכול להיות הבית שלנו, בישוב קטן," חצי שעה דרומית מתל אביב." הצוק שלי הוא נובלה שכתבתי לפני שנים. חלק מהסיפור מבוסס על מקרה אמיתי (ההתחלה). סיפור גמור
