"הו אלוהים, תראה מה השעה כבר!" קראה אמה כשמבטה נתקל בשעון הקיר שבמטבח.
היא ידעה שהתעוררה מאוחר מהרגיל היום והאשימה בכך את המחשבות הטרודות שלה אתמול בלילה לאחר שחזרה הביתה מביה"ח, אבל הייתה בטוחה שגישרה על כך בצחצוח שיניים סופר מהיר אבל נראה שטעתה.
"אני חייבת ללכת אבא," מלמלה בעודה סורקת את צלחתה שנותרה כשם שהייתה בתחילת ארוחת הבוקר, מלאה לגמרי. אמה הרגישה צביטת אשמה, אביה הכין את זה במיוחד בשבילה והיא לא טעמה אפילו.
"אני מצטערת שלא הספקתי לאכול, תוכל לשמור לי את זה במקרר אבא ואני מבטיחה ל-" החלה לומר בעודה קמה ממקומה.
אבל ברגע שנישמע גרירת כיסאה לאחור כשנעמדה אביה סוף סוף הוריד את עיתון הבוקר מפניו ויצר אתה קשר עין.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל ברוגע. אמה חייכה קלות, "לבית הספר כמובן, הפסדתי כבר יום לימודים בזמן השהייה שלי בבית החולים, אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד יותר אחרת-"
"את לא הולכת לבית הספר." קטע אותה אביה.
גבותיה של אמה התרוממו בפליאה. "מה.. למה אתה מתכוון, אבא? אני חייבת ללכת."
"חדלי לדבר שטויות אמה, את לא חייבת דבר, כמו שאמרת שהית בביה"ח כמעט יום שלם אתמול. אני בטוח שהם לא מצפים לראות אותך כבר ביום הראשון שאת חוזרת הביתה."
"אבל זה לא היום הראשון חזרתי אתמול-"
"את צריכה לנוח. אני לא ארשה שתתחילי להתרוצץ שוב כל השבוע במסדרונות הומי אדם אחרי התקף כזה רציני. הרופא אמר שאת צריכה זמן להירגע מהחוויה הטראומתית."
אמה פערה את פיה בהלם. לקח זמן עד שראשה עיכל את דבריו של אביה. וכשקלטה היא הבינה שהוא לא התכוון שתישאר בבית רק היום אלא...
"כ-כל השבוע? אתה.. אתה מתכוון שאשאר בבית כל השבוע, אבא?" אביה הנהן מבלי להוסיף דבר.
"אני לא יכולה. מה בדבר החזרות למופע הסתיו? נותר לי פחות מחודש להתכונן אליו, אני לא יכולה לפספס אותן!" קראה אמה בתסכול.
"אני מבין שזה חשוב לך אמה, אבל אני מצטער השבוע את תישארי איתי."
"ומה אעשה בזמן שאשהה בבית? אתה הרי עוזב לעבודה ברוב ימות השבוע. אני אשאר לבד."
"ביקשתי חופשת מחלה. מה שכן לא יכולתי לבטל את ההתנדבויות אחר הצהריים עם בתי היתומים השבוע. אבל כשאלך תוכלי להתאמן על המופע הזה שלך שכל כך מדאיג אותך. אני לא איעדר להרבה זמן, קיצרתי את זה כדי שאוכל לחזור מוקדם יותר."
"אבא!" אמה נשכה את שפתה התחתונה בכעס. הוא יכל להתייעץ אתה לפני שהגיע להחלטה נחרצת שכזו ופעל לפיה.
בלהט הרגע אמה הרימה את תיק הגב שלה וברחה חזרה לחדרה.
אמה סגרה את דלת חדרה והתיישבה מאחוריה. היה עליה להירגע לפני שתדבר שוב עם אביה, כרגע כל שיכלה לחשוב עליו היה הכעס שחשה כלפיו על כך שהתנהג אליה כאילו הייתה ילדה קטנה ולא שיתף אותה בהחלטותיו לגביה.
זה כל כך לא פייר, חשבה אמה. היא בוודאי תמות משעמום בשבוע הקרוב.
והמחזה! אלוהים, איך אי פעם תצליח להופיע אם לא תשתתף בחזרות?
אמה נאנחה עמוקות, "זה כל כך לא פייר." לחשה לעצמה, הפעם בקול.
YOU ARE READING
התנגשות
Romance#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
