יומנה של מרים קרייזל

עמוד 7

אנה היקרה,

בחודש פברואר גידרו שטח ענקי עבור מחנה השמדה נוסף, לשם הביאו קבוצה של רוסים יהודים. מסתבר שגם אבי הוכנס לשם יחד עם אלפי שבויים.

לאחר כמה ימים המצב נעשה די גרוע, היהודים נחלשו בשל המחסור באוכל ושתייה.
חלקם היו כבר חולים מאוד ומתו. לחלם האחר שכן הצליח לשרוד חפרו בורים והוציאו אותם להורג. כל יום אני שומעת את צלילי היריות. אלפי יריות. אלפי הרוגים. לפעמים אני תוהה אם אחת מן היריות האינסופיות האלו פגעה באבי. אם באותו הזמן ניסיתי להתעלם משמיעת הירייה ואפילו לא שמתי לב אליה. אפילו לא הרגשתי.

הסתתרתי מול המחנה בבית הפולני. יש לו חזירים ופרות שהוא מגדל לפרנסתו. זה מאוד חימם את ליבי שהוא קיבל אותי בביתו, אבל לצערי, לאחר זמן מה אמר לי:
"לא אוכל עוד להחזיק אותך, כי עוד בגללך עלולים לרצוח את כל משפחתי. תדפקי בדלת כל יום ותקבלי אוכל. את יודעת שלא אכפת לי להשאירך בביתי אך הילדים... והנכדים..."

הרגשתי את החרדה משתלטת עלי.

"להם ולך מותר לחיות, אבל לי לא," אמרתי מבעד לחנק המעיק בגרוני.

ראיתי את הצער בעיניו כאשר נתן לי ספר תפילות נוצרי וצלב, "ניתן לך אוכל ובגדים, לא תוכלי להישאר."

חשבתי על מקומות שכדאי לי ללכת אליהן.

זאת הייתה הבנה מכאיבה, לדעת שאין לך אף מקום בכל העולם שירצה אותך.

אבל בסוף צץ לי רעיון. התגנבתי בלילה לרפת הפרות של הפולני, ולחשתי את שמה של הפרה. היא התקרבה אלי וטיפסתי עליה, וכך עליתי לעליית הגג. משכתי איתי כמה מן התבן של הפרות ובניתי לי מאורה קטנה, כזו שאוכל לישון בה בנוחות... מקופלת. כל גופי בער מכאבים ונכנעתי לשינה מהר מאוד.

שלך,
מרים