המשימה הסודית שלי

פרק 23

-פרק 23-

אובאמה לא נתן לי במשך  יומיים לעשות משימות. הוא חשש שאני עדיין תחת השפעת האלרגיה. אמרתי לו אלף פעם שאני בסדראבל הוא לא היה מוכן להקשיב לי. הוא אמר לי שהביטחון והבריאות שלי חשובים יותר מביטחון המדינה. אחרי שהתעצבנתי עליתי לחדר לראות את הסרט עיר של עצמות- בני הנפילים בלופים. אני נשבעת שג'ייס הזה חתיך. אבל נועם יותר. בכל מקרה . ראיתי טלוויזיה, ירדתי לאכול. ישבתי לדבר עם שי. היא מאוד דאגה כשראתה אותי נפוחה כמו בלון היא אמרה לי "בלון היה נראה כמו מקל ליד הפנים שלך. ומעכשיו אני אדאג שלא תשתי או תאכלי יותר משהו שקשור לחלב. אני כל כך דאגתי לך ולא הפסקתי לבכות עד שתתעוררי." חייכתי ואמרתי לה "אני יודעת. שמעתי וראיתי את הכל. מישל אכלה את עצמה ברגשות אשם על העוגיות שנתנה לי. הרופא רצה להביא לי זריקה של אנטיביוטיקה אבל גם לזה אני אלרגית." צחקתי ושי לא מצצאה שום דבר מצחיק במה שאמרתי. הלכנו לטייל בגן של הבית הלבן ואז שי קפצה בהצעה כזאת "יש לי רעיון... בואי נלך לסקייט פארק. הסקייטבורד שהחרמת לכריס הזה עדיין אצלך?" חשבתי על זה ואז אמרתי לה "כן. אבל לך אין..." היא צחקה ואז אמרה "יש לי, אתמול הלכתי לקנות ליניב לנועם ולי." איזה יופי... "באמת?" היא הנהנה. הלכנו לקרוא לכולם ואז יצאנו לסקייט פארק. בדרך קנינו קסדות לכל אחד ואז הגענו. עשינו תרגילים עשינו אפילו תחרות. לא ידעתי ששי יודעת לרכב על סקייטבורד. זה היה מגניב. נועם עשה כמה סלטות ונחת על רמפה גבוהה. כל אחד השוויץ במה שידע לעשות ואז הסתכלתי סביב וראיתי את כל הנערים שהיו מקודם על הרחבה עומדים ופוערים פה. "איפה למדת לעשות את זה?" שאל אותי נער אחד חייכתי חיוך ערמומי ואמרתי "למדתי לבד, את הכל. " הוא עשה קול מתפלא ואז אמר "אההההה.... את יכולה להראות לי?" חייכתי והתחלתי להסביר. כולם הקשיבו לי, הפכתי להיות מורה לרכיבה. גם יניב, נועם ושי הקשיבו וכולם עמדו מולי ועשו כמוני. זה היה נחמד ומצחיק. אחרי שכולם למדו ועכשיו כולם עושים את זה. הנחתי את הסקייטבורד שלי בצד והתחלתי לעשות פרקור ליד הרמפות ועל מעקים. גם פה כולם הסתכלו עליי. זה היה נחמד לראות את זה. זה הזכיר לי את הימים של בית ספר שהסתכלו עלי עושה תרגילים שאף אחד לא למד או ידע. קפצתי סלטה מעל אחת הרמפות והתיישבתי לשתות מים. ואז כולם מחאו לי כפיים. צחקתי על הכפיים ואז אמרתי להם שאני יכולה לעשות את התרגיל הזה כשאני עומדת על הידיים. הם אמרו שאין סיכוי. נעמדתי על היידים עם הסקיטבורד ועשיתי את התרגיל בצורה תיאורטית עם הרגלים זה גרם לכולם לצחוק. כולם עקבו אחרי עם הסקייטבורד שלהם וניסו לעשות תרגילים שאני עושה. זה היה כיף אבל הרגשתי כאילו אני מסתובבת עם זנב בין הרגליים. נועם ישב בצד וקלט איך זה מעצבן. זה גרם לו לצחוק חזק. פתאום שי ישבה לידו גם וגם יניב ישב שם. הם צחקו על מה שהלך. ואז נועם הוציא מצלמה ואמר לשי (קראתי את השפתיים שלו) "אם אנחנו בארצות הברית אז כדאי לתעד רגעים." הוא קרץ אליי והחזרתי לו חיוך ואז עשיתי את הפוזה הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי. שילבתי סלטות עם תרגילים ואז שוב הייתי במרכז הרחבה כשנערים מריעים לי שורקים לי ומוחאים כפיים. סיימתי את ה'הצגה'. ירדתי מהסקייטבורד ותפסתי אותו. אחר כך קדתי קידה לעברם ואז שמעתי יותר מחיאות כפיים ושריקות.

אחר כך ירדה כבר השמש והחלטנו לחזור ברגל לבית הלבן. רכבנו על הסקייטבורד כל הדרך לשם. זה היה כיף כמעט כמו לנהוג באופנוע. בדרך צחקנו חייכנו לנו ואפילו עצרנו בדרך לקנות משהו לשתות אני קניתי לי קולה שי קנתה פיוז-טי נועם קנה ד"ר פפר ויניב קנה מים. הוא ילד מעפן באמת הוא לא לומד להינות מהחיים. צחקתי עם שי על זה אמרתי לה –אולי תלמדי את יניב להינות קצת מהחיים? הוא צריך ללמוד לשתות מוגזים, הוא צריך ללמוד להיות פחות מחושב ויותר פזיז. הוא כל הזמן נזהר לחיות את ההחיים- היא צחקה על זה ואמרה –ככה הוא, תלמדי להכיר אותו בדרך הזא. ניסיתי כל כך הרבה פעמים לשכנע אותו. הוא אומר שמים זה להינות מהחיים ולחשב את הכל זה להינות. וזה שהוא כל הזמן נשאר שפוי ובתוך מסגרת זה הופך אותו למישהו שלא יתחיל להשתגע. אבל בלילה....- כמה צחקתי וגם צחקתי בקול ואז נועם אמר לי "מה אתן מסתודדות?? אני גם רוצה לדעת." צחקתי עוד יותר ואמרתי לו "סתם, היא צחקה על הילד שביקש ממני לעזור לו ללמוד את התרגיל שעשיתי." הוא חייך ואמר "אהההה..... אז זה מה שנאמר?" אני יודעת שהוא זיהה ששיקרתי אבל בכל זאת המשכתי "כן." –בערב אני אספר לך.- הוא הנהן כאילו הבין. הוא יודע כשאני משקרת. אני שקרנית מעולה אבל הוא מצליח לזהות גם את השקר הכי קטנטן שלי. הוא יכול להגיד. כמו שאני יודעת מתי הוא משקר. שזה לא קורה הרבה. זאת הייתה חלק מהסיבה שאנחנו מבינים אחד את השני בצורה טובה. חייכתי לעצמי הסתכלתי על הדרך וקלטתי שיש לנו עוד הרבה לנסוע על הסקייטבורד. עשיתי כמה תרגילים בדרך כמו אולי וקיקפליפ. עשיתי גם פופ שביט אבל החלטתי שכדאי להפסיק עם זה. אני רציתי לנסוע בלי שיסתכלו עליי מלמטה אז חזרתי לנסיעה משעממת. בדרך אמרתי לנועם "אני רעבה. אני רוצה לאכול עכשיו פלאפל עם חומוס וטחינה, וצ'יפס." ובעצם גיריתי את עצמי. אבל כולם התחילו לחשוב על אוכל ואז נועם אמר "אז יש לי רעיון. יש פה מקום שמוכרים בו פלאפל, לא טוב כמו של ישראל אבל עדיין אחד הפלאפלים הטובים בוושינגטון. זה בפינה שם מעבר לרחוב." חייכתי ואמרתי לו "בסדר גמור. אז לשם כולנו נלך." שי חייכה ואמרה "אני רואה שהמוח שלכם גם משותף." היא צחקה אבל אני הייתי רצינית ואמרתי לה –אני יכולה לשתף את המחשבות שלי אם אני נוגעת בו.- היא אמרה לי שהיא גם יכולה לעשות את זה ואז היא אמרה לי להוכיח לה. אז הוכחתי הפניתי את מבטי לעבר נועם ואז התחלתי לומר לו -אני אוהבת אותך.- בראש כמובן אבל לא סיימתי את המשפט כי היה עמוד מלפני והתחמקתי ממנו וזה גרם לי לא לשים לב לכביש, איבדתי שיווי משקל ועפתי מהסקייטבורד ישר על צפרדע של זבל. דפקתי את הראש איפשהו אבל לא ידעתי איפה. הרגשתי את הברכיים שלי גם חבולות והיד שלי כאבה בטירוף. הסתכלתי על נועם או לפחות ניסיתי. הכל היה שחור, לא ראיתי כלום. שמעתי דיבורים אבל לא הבנתי מי אמר או מה נאמר הסתכלתי סביבי כדי להבין מה קורה פה ואז איבדתי את ההכרה.