Let me go before we die תשחרר אותי לפני שנמות

פרק 7: המוות קרב

•עטרה P.O.V•
הרגשתי איך גופי בוער באש שכבתי על החול החם. כשדממת מוות ממלא אותי, רק קול הרוחות החמות מלאות בחול נשמעו וקברו את גופי החי תחת החול הבוער. הרגשתי את שפתיי בוערות כנשיקת שרף מהחום הלוהט סביבי. נלחמתי לקום על רגליי שוב נלחמתי להפעיל איזשהו חלק. המוח נתן הוראות לגוף אך הגוף סירב להקשיב. ניסיתי להבין כיצד הגעתי לכאן?איפה אני? מה קורה פה לכל הרוחות למה גופי חלש? ניסיתי לקום לא יכולתי להזיז אצבע בגופי. הסתכלתי אל השמיים הכחולים נושאת תפילה חירשית שמישהו יבוא להציל אותי. פתאום ראיתי אור זוהר כשמש החמה מתרסקת בעוצמה מן השמיים על גופי מתרסקת עליי עד שהרגשתי את נשמתי יוצאת ממני. תוך רגעים קצרים ריחפתי בכוח כאילו אני ברכבת הרים ניסיתי להשמיע קול לא יצא ממני כל הפחדים מהגובה שטסתי מלאו אותי. כשהתחילו כל מיני זיכרונות שלא הכרתי להופיעה בבת אחת. קולות שלא הכרתי הבטחות שלא שמעתי. נשאבתי אליהם כאילו נפתח חלון של מטוס נשאבתי כשאני שומעת לחישות צרחות כאב ועצב רב ועוד משהו חם שלא היה מוכר במיימדים האלה.
מה קורה פה? איפה אני? ניסיתי להבין את המקום שבוא צרחות אימה נשיות נשמעו בכל מקום. לפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי במקום חשוך בין סמטאות מוכרות אך לא מוכרות. כשפתאום הופיעה צללית של דמות גברית שעמדה עם הגב אליי. היא לבשה חליפה שחורה יקרה על גופו השרירי והחסון, ושעון מוזר היה על ידו הוא היה בצבע זהב כשמש ומחוגים עדינים. ותחתם מפה מוזרה ושם באותיות עתיקות ישנות עבריות רשומות ציטוטים לא ברורים. השעון על ידו לא היה עוד כמוהו אף פעם לא ראיתי כזה. הוא עמד בחושך עם גבו אליי כשרירי כתפיו הרחבות ושריריות מתוחות בחושך האפל הזה שלא היה אף אור קטן רק ידו נצצה.
"סליחה," שאלתי את הדמות הוא עמד כשגופו היה מתוח לבד בתוך החושך הזה ואני הייתי מפוחדת. הוא המשיך להתקדם לאן שהוא כאילו לא שמע אותי הולך בכיוון הנגדי ממני עוזב אותי. הפחד כירסם אותי לא רציתי להיות לבד בתוך החושך, לא רציתי שילך כשאני כאן לבד רציתי שידריך אותי ייקח אותי אל המקום שאין בו חושך שיש בו אור.
"סליחה אדוני!" ניסיתי לצעוק אבל קולי לא נשמע נשימותיי היו מהירות ניסיתי לנשום בשביל להוציא מילה אבל קולי לא נשמע הרגשתי איך הדמעות עומדות בעיניי הפחד היה כל כך מקפיא. "ניתאי!" קולי נשמע חלש לא ידעתי למה בשם הזה דווקא קראתי לא רציתי להיות בתוך החושך הזה רציתי שקולי יהיה יותר חזק. אך קולי נדם לא משנה כמה ניסיתי הרגשתי איך ההיסטריה תופסת אותי. לא שמתי לב הדמות הסתובבה אליי בבת אחת מסתכלת עליי בעיניים אפלות שלו פגשו בעיניי. עיניים בצבע תכלת כהה מפחידות מצמררות עם גוון כסוף בין לזהוב. תווי פניו לא נראו רק עיניו בתוך החושך הריק הזה. שמעתי את קול צעדיו הוא התקדם אליי כשפתאום קול שליפה נשמע ליבי פעם כשל נשק קר, ראיתי באפלה משהו נוצץ כסכין חדה כשכל צעד שהוא עשה לכיווני הבנתי שמדובר בחרב מפחידה. ניסיתי לברוח ממנו לזוז לעשות משהו להתרחק ממנו. אבל הגוף היה כבוי עמדתי קפואה רציתי רק לברוח נשימותיי התקצרו כשהוא רק מתקדם אליי. בצעדים של טורף ניסיתי לברוח לצעוק לא יכולתי. הוא ריחף אליי במהירות כשבידו חרב שאליה כתוב פסוק שהפחיד אותי יותר מכל הוא הודגש באור זוהר. "מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה'... יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" הסתכלתי עליו בפחד כשהוא התקדם אליי אותה הדמות האפלה שפניה לא נראו בתוך החושך הזה. היינו במרחק שאפים שלנו כמעט נגעו אחד בשני הריח שלו היה מוכר הנשימות שלו לא היו זרות עבורי אבל עדיין פחדתי. הרגשתי את חוד הסכין מתקרב אליי מתקרב אל גופי רעדתי לא יכולה לזוז משותקת.
"בבקשה אל—" התחלתי להגיד בקול חלש קולי כמעט ולא נשמע רציתי לצרוח לפני שהספקתי לעשות זאת הרגשתי בשפתיים קפואות מתרסקות על שפתיי נושקות בחושך בכוח. רציתי לעצום עיניים לא יכולתי הייתי מהופנטת מהעיניים האלה שהרגישו מוכרות. עיניי התכלת שלו שאבו אותי אל עולם אחר. הכל התערפל סביבי ערפל לבן מילא את המקום השפתיים המוכרות האלה נעלמו בין רגע כלא היו. ראיתי דמות של גבר לבושה בברדס ראיתי אותו מחזיק באותה חרב והורג סביבו ורוצח ללא רחמים בני אדם. ניסיתי לצרוח הדמעות היו הדבר היחיד שזלגו. הוא רצח עם חרבו בני אדם רבים התמונות התחלפו. ראיתי את הדבר שהכי זיעזע אותי רציתי לצרוח ולא יכולתי הרגשתי כאב חד שלא אשכח גם אחרי מותי.