המלאך השומר

פרק 34

*נקודת מבט של מרוסיה*

קמתי ביום רביעי בבוקר לרוח הקרה שנשבה מהחלון. אוי אלוהים, איזה כיף זה לקום כשלא חם. יצאתי מהחדר, והשעון שעל הקיר סיפר לי שהשעה 5 ועשרה. נהמתי בעצבים והלכתי חזרה לחדר. טרקתי אחרי את הדלת ונשכבתי על מיטה.

סידרנו את הדירה כבר, היה לנו מזגן והיה לנו אפילו חלון חדש וגדול שעשה נעים בדירה.

השעה הייתה מוקדמת מידי, כולם ישנו. אולי אשעשע את עצמי במחשב, אבל מיד רעיון זה בא בביטול. לא היה לי כוח אפילו לקום עכשיו מהמיטה. שמעתי את הדלת חורקת, והזזתי את ראשי לכיוון הדלת. "בוקר טוב." תומאס מלמל בפיהוק.

"הערתי אותך?" שאלתי בהתנצלות כשהתרוממתי לישיבה.

"כן. אבל אל תיקחי את זה רע. דרך אגב, מתי צדת פעם אחרונה?"

"רואים עלי?" הוא הנהן וקמתי בצעדים כבדים מהמיטה. "וואו אישה!!!" הוא קרא וצחק.

"מה?"שאלתי בהלם והוא נעמד לידי. הוא סימן את גובה החזה שלו. "זה, מטר וחצי."הוא אמר ורק עכשיו שמתי לב, שאני לא שם. "פה, זה מטר שישים." הוא אמר בחיוך ואני הסתכלתי עליו בהלם. ניסיתי להסתכל שהוא לא מתכופף, והסתכלתי על רגלי מיליון פעם לראות שאני לא עומדת על קצות האצבעות.

"לא ייתכן." מלמלתי. "איך צמחתי ככה בין לילה?"

"יכול להיות שזה חלק מהמוטציה שבך."הוא אמר והתיישב על המיטה ליידי. שנאתי שהוא קורא לי ככה, אבל אין לנו שום תיאוריה לגבי התנהגות שלי ומה שאני. "גיליתי רק שכל יצור ששותה דם, חיי לנצח."

"בוא נשמור את הדיון המרתק הזה לזמן אחר תומאס."אמרתי וצעדתי לארון. "אני צמאה."

"מעולה! ואני צריך לעשות ספורט."הוא מלמל והתחיל להתמתח.

"צא. אני צריכה להתלבש." הוא הניד בראשו. לא היה לי כוח, או סבלנות. "אז תסתובב פיזדץ!!!"

"פיז מה...?" הוא שאל מופתע מהמילה.

"פיזדץ. פשוט תסתובב." אמרתי כשאני בעצמי הסתובבתי. הורדתי את החולצה במהירות, לבשתי חזייה אפילו מהר יותר ולבשתי גופיה שחורה. נשארתי עם הטרנינג השחור, נעלתי את האדידס שלי והסתובבתי אליו. "ניפגש בסוף היום." אמרתי אבל להפתעתי הוא כבר היה עם נעליים. "לא."

"למה לא?!"

"כי ככה." כמובן שהפסדתי בריב ויצאנו ביחד ליער. התחלנו ללכת לכיוון הנהרות. תומאס סחב את התיק שלי, עם הבגדים שלי ושל תומאס, המחשב שלי ובקבוק מים לתומאס. "אז ככה. אתה נשאר פה, עושה מה שבאלך ואני הולכת לצוד."

"אבל אני רוצה לראות." שתקתי. "מרו." הוא סיבב אותי עם פניי אליו והביט בעיני. "בבקשה."

"לא..." היה לי קשה להגיד לא. שנאתי להסתכל לו בעיניים. העיניים שלו היו עמוקות, עמוקות מידי. תמיד נסחפתי לאיזו תהום מעצבנת ומדהימה. העיניים שלו דיברו אלי, העיניים שלו סחפו אותי, העיניים שלו ניתקו אותי מהאדמה. אמרתי לא חד משמעית, ורצתי הכי מהר שיכולתי כדי לברוח ביער, כשאני מסוחררת ממנו.