יצורים שמימיים

פרק 10

ממלכה קסומה מתגלה לנגד עיניי.
ארמון זוהר ועצום נמתח לאורך שטח ענק, מסביבו בתים, יערות, הרים ונהרות רבים אשר מקשטים את הממלכה בצבעים עזים.
ילדים רצים ברחובות משחקים עם כדורי אש ועפיפוני אוויר. הוריהם מביטים בהם ומחייכים, מפטפטים אחד עם השני. פיות עפות בשמיים ומפזרות קסם.
על גדות הנהר בנות ים מציצות בשובבות ומפלרטטות עם שומרי הגן.
השמש זורחת, וציפורים מצייצות, היצורים השמימיים מביטים בכולם מבין הצללים.
אני נעמדת במרפסת הארמון מביטה בממלכתי וחיוך של גאווה נמרח על שפתיי.
״מאושרת מלכתי?״ אני שומעת מאחוריי ומסתובבת.
זה הבחור עם השיער הירוק, מה הוא עושה כאן?
״שום דבר מזה לא אמיתי״ הוא מחווה לעבר הממלכה ואני שוב פונה להביט בה, החיוך שלי נמחק.
הוא צודק, הממלכה נהרסה, עשן עולה מהחורבות וגופות של אנשים וילדים זרוקים בכל עבר.
צמרמורת עוברת בי ואני מביטה בו ״מה עשית?״
אני שואלת והוא צוחק צחוק מר ״את עשית את זה״ ולפני שאני מספיקה להגיב הוא זורק עליי את הסכין.
אני צורחת.

אני מתעוררת בבהלה. אוחזת חזק בדבר הראשון שנמצא מולי, רגלו של מייק.
כנראה נרדמתי על ברכיו של מייק, אני משפשפת את רקתי ומביטה סביבי מטושטשת, מנסה להיזכר במה שקרה.
כשאני נזכרת שהחרב נפלה לתהום אני קמה במהירות וכאב ראש חזק מפלח את ראשי.
״תיזהרי״ מייק לוחש לי ומניח את ידיו על כתפיי.
״כמה זמן ישנתי?״ אני שואלת בבהלה והוא מחייך ״שעתיים.״
שעתיים? בזבזנו עכשיו שעתיים??
״אוי לא״ אני ממלמלת ורצה לעבר קצה הצוק. הוא עמוק משחשבתי.
״אז התעוררת״ אני שומעת ומרימה את ראשי. איאן עומד מהצד השני, ידיו בכיסיו ומבטו לא ברור.
״כן, אני מצטערת לא התכוונתי...״ אני מתחילה לומר והוא מרים את ידו ועוצר אותי ״זו לא אשמתך.״
אני מהנהנת. זו באמת לא אשמתי, כנראה ההלם מהפציעה התיש אותי.
״ניסיתם להגיע לשם?״ אני שואלת וטאה מהנהנת ״בכל דרך אפשרית.״
אני נושכת את שפתיי ופונה לאיאן ״איאן ניסית להרים את האדמה?״
איאן מהנהן ״כן, זה בילתי אפשרי כי אני לא רוצה לתקוע את החרב למטה, טאה ניסתה לאתר את החרב עם הראיה העל חושית שלה ולא הצליחה.״
אז הם באמת ניסו הכל.
אני נאנחת בתסכול וכאב מתעורר בכתפי, אני צריכה לזכור לא לעשות תנועות חדות.
״אם היה לנו חבל יכולנו לקשור אותו ולנסות לרדת״ איאן אומר בתסכול. באמת היינו צריכים לזכור להביא חבל.
״יש לי חבל״ מייק אומר בהיסח הדעת.
״מפגר״ איאן אומר לו ובא לזרוק עליו אבן שהוא הרים מהאדמה, טאה עוצרת בעדו.
״למה לא אמרת עד עכשיו?״ איאן מתרגז ומניח את האבן. אני מחייכת למייק, מתאים לו לשכוח משהו חשוב כל כך.
״אה.. לא חשבתי על זה״ מייק אומר בחיוך ומוציא את החבל מתיקו.
הוא מתיר אותו. החבל ארוך, זה מצויין!
״איך את מרגישה?״ טאה שואלת אותי ואני מחייכת ״בסדר, לא כואב לי כלל״ וזה נכון, רק כשאני נוגעת בחתך זה מכאיב, אבל זה ללא ספק כאב שאני אוכל לחיות איתו.
״יופי״ איאן אומר בחיוך קטן ועקום. נראה שהוקל לו.
״הסלע הזה נראה לכם יחזיק את החבל?״ מייק שואל בעודו קושר את החבל לסלע. אני מביטה בסלע בספק. נצטרך פשוט לקוות.
״תזרוק את החבל לכאן מייק״ איאן אומר לו ״מארס לא יכולה לרדת ואתה מפחד מהגובה.״
אני מביטה בו בזעף ״אני ללא ספק יכולה לרדת״ אני מתקרבת לקצה הצוק ואוחזת בחבל.
״מארס״ מייק אוחז בידי ומרחיק אותי מקצה הצוק ״תתני לי לעשות את זה.״
אני מביטה בו ומהנהנת בחוסר רצון, אולי באמת הפצע יקשה עליי לרדת לשם.
מייק נושם עמוק ומשליך את החבל מהצוק, הוא מחזיק אותו ומקרב לקצה הצוק.
״אתה יכול לעשות את זה״ אני אומרת לו ונעמת על קצות אצבעותיי כדי לנשק את לחייו.
הוא מחייך לעברי ומהנהן.
״תיזהר אחי״ מייק אומר לו והוא מחייך ״אל תדאגו, אני כבר עולה עם החרב הזאת״ הוא אומר ואז ממלמל לעצמו ״קיימות שתי תנוחות בתליה על צוק, האחת להיראות מגניב, והשניה להיות מת.״
אני צוחקת ומחזיקה לו אצבעות.
הוא קורץ לי ויורד מקצה הצוק, אוחז בחבל חזק בשתי ידיו.
אני מביטה בו עד שהוא נעלם ומתופפת על ברכי בעצבנות, נו, איפה הוא? הוא בסדר, נכון?
״הרגעי מארס״ טאה אומרת מהצד השני ״הוא בטוח מצליח״ ברגע שהיא מסיימת לומר את זה נשמעת צעקה ״אהההה.״
אנחנו מתקרבים מהר לקצה הצוק ״מייק אתה בסדר?״ איאן צועק בבהלה והד חוזר על דבריו.
״זה פשוט אדיררר״ מייק צועק מלמטה ואיאן מזעיף פנים ״אני הולך להכות אותו״ הוא ממלמל.
אני מחייכת, אז הוא בסדר.
״מה יש שם?״ טאה  צועקת והוא בתגובה צועק ״תקפצו לפה.״
ל..לקפוץ?
״כן רעיון מעולה, תמיד רציתי לקפוץ אל מותי״ איאן אומר בציניות.
״תסמכו עליי, פשוט תקפצו לפה״ מייק צועק.
״בסדר״ איאן אומר ולוקח את התיק.
הוא צועד לעבר הצוק ומניף יד כאות כבוד ״היה נעים להכיר אתכן, אני הייתי איאן דרדיוס.״ הוא אומר בדרמטיות וקופץ מהצוק.
אני צועקת בבהלה אך לא שומעת חבטה כפי שציפתי לשמוע.
״הוא מטורף״ טאה אומרת לי ואני מהנהנת.
״אוקי בנות בטוח פה לגמרי, תקפצו״ איאן צועק מלמטה.
אני מביטה בטאה והיא מהנהנת, אני לוקחת את התיק ומניחה אותו על כתפי, אני נושכת את שפתיי בכאב, שכחתי שהחתך שם. אני מעבירה את התיק לצד השני ומתקדמת לקצה הצוק.
״בספירה שלי?״ טאה שואלת ואני מהנהנת ״שלוש״ היא אומרת ואני נושמת עמוק ״שתיים״ אני מכינה את עצמי לקפיצה ונושכת את שפתיי בציפייה.
״אחת״ היא אומרת בקול רועד.
אנחנו קופצות.

״מה לכל הרוחות..״ אני ממלמלת כשאנחנו נוחתות על רשת של עלים.
הרשת קפיצית ונוחה בצורה מוזרה. כשאני זזה הרשת לא נקרעת אלה נשארת יציבה.
״איך זה הגיוני?״ טאה שואלת וקמה מהרשת.
״אני לא בטוח״ מייק אומר ומושיט את ידו אליי, עוזר לי להיעמד. הרשת מתנדנדת.
״ראיתם את החרב?״ טאה שואלת ומייק נד בראשו ״לא.״
טאה מביטה סביב ומחייכת כשהיא מאתרת את החרב ״שם״ היא אומרת ומצביעה על סבך עלים שבתוכו תקועה החרב.
״אני אלך להביא אותה״ מייק אומר וצועד לעבר החרב.
הוא מחזיק בכת של החרב ומושך אותה בחוזקה. היא יוצאת והוא מחייך ומניף אותה. ממש המלך ארתור ואקסקליבר.
״סוף סוף השגנו אותה״ איאן אומר בחיוך ואני מהנהנת.
״חייבים למצוא מקום שנוכל לשמור בו עליה בלי שהיא תעלם שוב״ טאה אומרת. אבל היכן אפשר לשמור אותה?
אני מתקרבת לאחוז בחרב והקריסטל שבשרשרת שלי מתחיל לזהור באור לבן מסנוור.
״מה...״ אני מתחילה לומר ומכסה את עיניי כשהחרב מרחפת מאליה לעבר השרשרת ונכנסת אל תוכה.
אנחנו עומדים חסרי מילים למשך כמה דקות, מה לעזאזל קרה פה כרגע?
״טוב, זה ללא ספק הדבר הכי מוזר שראיתי בחיים שלי״ איאן אומר וכולנו מהנהנים לאות הסכמה.
השרשרת פשוט.. בלעה את החרב?
״איך מוציאים אותה משם?״ טאה שואלת ואני עוצמת את עיניי. אולי אם אדמיין אותה יוצאת היא תצא.
כשאני פוקחת את עיניי אני רואה אותה מרחפת לנגד עיניי ונופלת בקול קרקוש על הריצפה.
״אוקי, עכשיו זה סתם מגניב״ מייק אומר ומרים אותה.
החרב שוב זוהרת בירוק ומצביעה לעבר סבך עלים.
״אולי זה שוב רמז״ אני אומרת ומתחילה ללכת אחרי האור.
״חכי״ איאן מחזיק את זרועי ״מה אם זה שוב מלכודת?״
הוא צודק, איננו יכולים להיות בטוחים שזה באמת מוביל לחפץ הבא.
״אני חושבת שניקח את הסיכון״ אני אומרת לו ומשתחררת מאחיזתו.
״אני בעד״ טאה אומרת ומשלבת את ידה בידי. באמת שאני מתחילה לחבב אותה.
״בסדר, בואו נלך״ איאן אומר ואנחנו הולכים בעקבות האור הירוק.

העלים יצרו כמין מבוך מסובך ומפותל.
אנחנו הולכים אחרי האור וגופי נשרט בגלל העלים והענפים.
״היא הפסיקה להאיר״ מייק אומר לפתע ונעצר.
אנחנו נעצרים בחורשה ענקית של עלים ובמרכז ישנו פרח ורוד גדול שעליו זוהרים בזהב.
״בואו נראה..״ איאן מתרכז ולאט לאט הפרח נפתח בעזרת כישוף האדמה של איאן.
״וואוו״ טאה אומרת ואני מסכימה איתה.
במרכז הפרח יש כדור בדולח ענקי.
כולנו מתקרבים להביט בו מקרוב. כשאני צועדת על הפרח את שומעת את עליו נרמסים תחת מגפיי, צער עולה בי על כך שפרח יפה כל כך נהרס.
אני פונה להביט בכדור, יש בתוכו ארמון זהב ובנות ובני ים ששוחים במעגלים סביב הארמון.
״אטלנטיס״ טאה אומרת ומעבירה יד לאורך הכדור ביראת כבוד ״ממלכת בני הים.״
אני באה לשאול איך היא יודעת אך אני שמה לב לכיתוב על שער הארמון ״ממלכת אטלנטיס.״ כמעט ויצאתי סתומה.
״אז אנחנו צריכים להגיע לממלכת אטלנטיס שנמצאת בקרקעית הים?״ אני שואלת ואיאן מהנהן.
״זה בוודאי החפץ של מייק״ הוא אומר, הרי מים זה כוח הקסם של מייק.
״ואיזה חפץ אנחנו צריכים למצוא?״ אני שואלת בבלבול ואיאן מושך בכתפיו ״את זה לא הבנתי.״
אני חוקרת את הכדור טוב יותר ולא רואה שום רמז שמעיד על חפץ מסויים.
״כדור בדולח״ מייק אומר לפתע ואנחנו מביטים בו בשאלה. ״שימו לב שתחתית הארמון היא הצב הענקי, ובתוך פיו יש כדור בדולח.״
אני מביטה בתחתית הכדור, בחיי, מייק צודק.
הצב הענקי משמש כתחתית לארמון ובתוך פיו ישנו כדור בדולח זוהר. וזה הגיוני, הרי לשליטי המים של הצב הענקי יש יכולת לחיזוי עתידות.
״אז מצאנו את הרמז״ אני אומרת בחיוך רחב ומייק מהנהן.
״אז היעד שלנו הוא אטלנטיס?״ טאה שואלת בהתלהבות ״בדיוק״ איאן עונה ומניח את התיק שלו על כתפו.
״אטלנטיס, הנה אנחנו באים.״