Alien (boyxboy)

XVII

לואי לא נדרס על ידי משאית במשקל של עשרים טון מעולם, אבל הוא היה בטוח למדי שהאגרוף של קאל הצליח לחקות את התחושה באופן מדוייק. רק מעצמת החבטה, לואי עף כמה מטרים אחורה, והוא ככל הנראה לא היה מפסיק אם חומת הבטון שהפרידה בין המגרש לקהל לא הייתה בולמת אותו. הוא התרסק עליה בצליל מחריד.

״אלוהים אדירים, לואי!״ הוא התפלא שהוא עדיין חי לשמוע את אמו זועקת מהקהל. הוא שמע עוד כמה קריאות של בהלה, והתרומם בקושי על מרפקיו. אפילו כשאבא שלך הוא חייזר על מרושע, קשה להתאושש מאגרוף לפנים מחייזר על אחר. הראייה שלו היטשטשה והתמקדה, כאילו מישהו הניח את העיניים שלו על קרוסלה בפארק שעשועים מפוקפק במיוחד.

כאב לו הכל.

ועם כמה שהוא פשוט רצה לשכב שם ולסבול בשקט, הוא ידע שהוא לא יכול. גם כי הוא לא סובל בשקט (אם לואי סובל, כולם צריכים לדעת. ולרחם עליו.) וגם כי כשהראייה שלו סוף סוף חזרה למצבה הנורמלי, הוא ראה את קאל, מתקדם אליו באגרופים קמוצים והבעה של שנאה טהורה. לואי התכווץ. הוא הבין למה קאל הסתכל עליו ככה, אבל... זה באמת היה יותר מדי לבקש שקאל פשוט יקשיב לו? לעזאזל, הם התנשקו לפני דקה וחצי! לואי חשב שהקשר ביניהם היה קצת יותר טוב מזה.

הוא התיישב בזהירות וגילה להפתעתו שהוא כבר לא מרגיש כאב. בכלל. הוא מצמץ וקפץ על רגליו. ידו הושטה לפנים בשביל לעצור את החייזר העצבני. ״תקשיב, קאל, זה באמת-״ הוא לא זכה לסיים את דבריו, כי קפטן נבחרת הפוטבול של תיכון רמורה הסתער על החייזר הזועם בזעקת קרב יפהפייה והפיל אותו לקרקע. גורם ההפתעה עבד לשלוש שניות בדיוק.

ואז הכל עבר להילוך איטי וקאל היה היחיד שזז במהירות נורמלית. הקרב הזה לא היה הוגן בשום צורה.

היד של קאל עלתה במהירות מפחידה ותפסה בדש הז׳קט של ג׳יימס. ואז הוא פשוט השליך אותו הצידה, כאילו הוא עשוי מנוצות, והתרומם על רגליו בזינוק בעוד ג׳יימס שייט באוויר באיטיות לכיוונו של לואי. לואי – בתור האדם האינטליגנטי שהוא – הבין מיד שאם לא יעשה משהו, ג׳יימס יתרסק על חומת הבטון, בדיוק כמו שהוא התרסק עליה לפני דקה. ולג׳יימס אין יכולת ריפוי חייזרית, אז הוא כנראה ישבור כמה עצמות.

לפני שהבין מה הגוף שלו עושה, הוא כבר קפץ באוויר ותפס את ג׳יימס. הזמן חזר לנוע בקצב רגיל. ולואי וג׳יימס עדיין היו באוויר. לואי מצמץ. הוא שמע כמה קריאות הפתעה מהקהל ואת אחותו צווחת בהתלהבות. הבטן שלו התהפכה בתחושה מוזרה – כמו התחושה ההיא שמרגישים על מתקנים גבוהים בפארקי שעשועים. מדהים. הוא יודע לעוף. עכשיו, איך יורדים?

העיניים של ג׳יימס עדיין היו עצומות – לואי שיער לעצמו שכהכנה למכה כואבת – והוא התכווץ קצת בתוך האחיזה של לואי. המשקל של ג׳יימס בקושי הכביד עליו – כמו להחזיק תפוז ביד.