אנבת' הרמיוני

אנני

נ.מ אנבת'
שבועיים, זה לא נשמע הרבה זמן ,נכון? אבל השבועיים האלו נדמו לי כנצח - הם פשוט לא רצו לחלוף.
הם גם היו השבועיים הכי מעצבנים שחוויתי אי פעם . אמנם היה לי שפע של זמן כדי לקרוא ספרים על אדריכלות ולעבוד על הפרוייקט החדש שלי אבל משום מה הייתי עצבנית ומתוחה וכעסתי כל הזמן על כולם וכל הכל בלי שום סיבה.
כעסתי גם על זה שאני תמיד חייבת לעשות הכל לפי תוכניות שאנשים אחרים מכתיבים לי - ושאני חייבת תמיד לחשוב על טובת הכלל ובטחון העולם מפני כל מיני מפלצות ואנשים מרושעים כמו וולדמורט שעלי להילחם בן עכשיו.לא הייתי בטוחה שאני רוצה בכלל ללכת להוגוורטס . למה אני לא יכולה לבלות את החורף בבית של אבא שלי כמו כל חצוי נורמלי? הכי גרוע זה שלא היה לי כאן את פרסי שיעודד אותי ויתמוך בי ואולי אפילו יעזור לי לבחור נכון. כל זה היה ממש מתסכל הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ והייתי חייבת זמן עם עצמי במקום שבו אף אחד לא יזהה אותי וישאל לשלומי. אבל לא היה מקום כזה . אם אשאר בבית לא אוכל לחמוק מחברתו של אבי שישאל שאלות מייגעות ובלתי פוסקות ומנגד אם אצא לבחוץ לא אוכל לחמוק מההמון השורץ שם הרחובות הומים אדם בשעות האלו ולצערי אין אף אחד שלא מכיר את משפחת ציי'ס. המסקנה - אין לי לאן לברוח.
אחרי כמה זמן של הרהורים בנושא עלה במוחי רעיון - הרי כולם מכירים את אנב'ת ציי'ס אבל אף אחד לא מכיר את הרמיוני....
חשבתי על הרעיון במשך מספר דקות והחלטתי שזו האופציה הכי טובה שיש לי כרגע . אז הלכתי לחדר הקטן שנמצא ליד דלת הכניסה של הבית והשתניתי להרמיוני ואחרי שהייתי בטוחה שאבי לא נמצא לא נמצא בסביבה יצאתי , פתחתי את דלת הכניסה וחמקתי החוצה.
זו היתה תחושה משונה ומשחררת ללכת ברחוב בלי שיצביעו עליי ויגידו " היי זו הבת של ציי'ס. הלכתי ומצאתי פינה שקטה יחסית ולא הרבה אנשים עוברים דרכה והתיישבתי על אחת האבנים. זה היה מקום יפה עם המון צמחייה ופרחים צבעוניים זה היה מסוג המקומות שמשרה עלייך שלווה אינסופית והתפלאתי שלא מצאתי את המקום הזה כבר קודם לכן.
ידעתי שעכשיו , בלי כל הכעס והלחצים אני יכולה לחשוב בהיגיון ולדון עם עצמי בעניין הוגוורטס. ובאמת חשבתי על כל היתרונות והחסרונות של זה חשבתי על הרצון לשמור כנגד הגורל והיעוד שלי אבל עדיין לא מצאתי תשובה - לבסוף החלטתי כי בבוא הזמן התשובה תגיע מעצמה. חזרתי לביתי ואבי כמעט ראה אותי בתור הרמיוני זה היה מסוכן מאוד . נכנסתי במהירות לחדר הקטן והשתניתי חזרת לאנבת'.
אבי ששמח שבאתי אמר " בואי שבי הכנתי לנו פופקורן ,נוכל לראות. סרט בייחד" אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת להחזיק עוד - הייתי מסוחררת מרוב כאב ראש שרירי היו רפויים וכואבים ויותר מזה הייתי חייבת לנוח כדי להתאושש מכל מה שעבר עלי " לא היום אבא , אני לא מרגישה כל כך טוב" אמרתי וראיתי את הצער בעיניים שלו- הוא באמת אהב אותי .
עליתי לחדר ונשכבתי על המיטה - רציתי להרדם הייתי עייפה מאוד והכאבים שיגעו אותי אבל המחשבות לא נתנו למוחי מרגוע הן פשוט לא הסכימו לעזוב.
לבסוף אחרי זמן רב העייפות הכריעה וסוף סוף נרדמתי.כמובן שלא היה לי לילה שקט - תקפו אותי סיוטים על מפלצות , חצויים שמתו והאחרון הנורא מכולם היה פרסי עוזב אותי ומתנשק עם מישהי אחרת לנגד עיני. לבסוף התעוררתי בסערה ולקחת לי זמן להתאושש ממה שראיתי.
אחר כך חזרתי למקום שמצאתי אתמול( גם הפעם בתור הרמיוני) 
ונשכבתי על אחת האבנים. פתאום שמעתי קול רשרוש עשבים תרתי אחרי מקור הקול אבל לא מצאתי אותו. לבסוף הבנתי שהרעש מגיע ממאחורי השיחים הזזתי את העלים ונכנסתי פנימה ומצאתי שם מקום מושלם. היו בו עצי פרי באר מים פרחים דשא ירוק ציפורים קטנות התקרבו אליי והמקום הרגיש לי קסום. בין רגע כל הכאבים והכאבים התפוגגו הוחלפו השלווה ורוגע. התקרבתי אל הבאר והרגשתי תחושה מוזרה של כוח שחודר אליי.ופתאום ידעתי שאני צריכה ללכת. להוגוורטס. ויותר מזה הבנתי שהיעוד שלי והרצון שלי התאחדו - הבנתי שאני גם רוצה ללכת.
לבסוף כשאני שקועה במחשבות נרדמתי כך בין שיחי הבר. אך הפעם שנתי היתה שלווה ללא סיוטים חלמתי על דברים נעימים וכייפיים. הרגשתי טוב. חלמתי במשך זמן שהיה נדמה לי כשעות עד שמישהו קרא "
אנני , אנני" הבנתי שכבר בוקר ושנרדמתי בין השיחים בליל אמש וקמתי מיד. ראיתי מולי את אתנה " אני כל כך שמחה לראות. אותך אנני ביתי" אמרה " היי אמא, אבל אם אפשר תזכורת קטנה , השם  שלי הוא אנבת'  " השבתי
" רק של חצי מאישיותך השלמה "
"למה אני צריכה עוד שם ?"
" כי אינך שני חציים אלא שלם שיש לו שתי התגלמיות" " זה לא משנה באיזה דמות תבחרי להתגלות את תמיד תישארי את , אנני"
" ולמה דווקא אנני?"
" שילוב של אנבת' והרמיוני.- אבל נראה לי שכעת עלייך ללכת יש מישהו משחכה לך ודואג מאוד"
נכון נזכרתי , לא שבתי הביתה אתמול בלילה אבי בתח אכול מדאגה " את צודקת אמרתי"
" ותודה על הכל" ואז רצתי הביתה במהירות שיא.