פאנפיק על פרסי ג'קסון.כוחות או לא, יש יותר מידי כלי נשק במחנה.

6

זה היה ממש טעים, אפילו שאכלתי רק כמה מזלגות (אני אוכלת סלט עם מזלג 😅) עד שקלטתי את ניקו נכנס לחדר אוכל ומתישב לידי, כמעט נחנקתי, וואו, בטח נראתי כל כך מגוכחת מהצד. ניסיתי להזכר האם אני יודעת לאכול מנומס, לא כל כך אכלתי בלי להקיא כך שאני לא בטוחה שזה מנומס, אבל ניסיתי להראות רגיל (לפחות הרגיל שלי, שזה ממש לא רגיל) "בוקר טוב" הוא אמר ואני לא יודעת למה התחלתי לצחקק בשקט והוא שאל "מה?" עכשיו ממש צחקתי ואמרתי "אתה פשוט לא ממש נראה בן אדם של 'בוקר טוב'" זה ממש הצחיק אותי וקיללתי בשקט בראש 'הורמונים מטופשים' הוא התבונן בי ואז משך בכתפיים ועל צלחתו הופיע עוגת שוקולד וקולה בצד, כן הכל שחור. הפעם הגיע תורי למשוך בכתפיים ולהגיד "בתאבון" מי כמוני לא מבין מה אנשים אוכלים או לא. שנינו סיימנו ושאלתי" יש סיכוי שתראה לי מה אני יכולה לעשות פה, חוץ מבעיות?" הסיורים הקודמים שלי, שאני ארכתי בעצמי לא ממש הסתיימו טוב. הוא הנהן והתחלנו ללכת. הוא הראה לי את החץ וקשת ולא אמרתי לו שקודם התאמנתי פה. הוא הראה לי את זירת הקרב (גם שם התאמנתי) הוא המליץ לי קצת להתאמן ואפילו הציע להילחם נגדו. הסכמתי ידעתי שאני לא אצא מזה בלי שום תופעות לווי, אבל לא ממש היה אכפת לי. לא מצאתי לעצמי חרב מתאימה, כולם היו או יותר מידי כבדות או להפך וגם האורך וקיצר לא היה שם שום דבר שהתאים לי. בסוף אחרי הרבה ערמות במקרה הרמתי חרב שלא ניסיתי, היא הייתה שחורה ומבריקה. עיניי נדלקו והרגשתי שהיא מושלמת. כשיצאתי מהנשקייה ניקו נראה קצת מהורהר שאלתי "משהו לא בסדר?" הוא חשב לרגע ואז אמר "לא, פשוט לרוב אף אחד לא משתמש בחרבות האלא חוץ ממני" הוא הוציא חרב די דומה רק קצת יותר גדולה מהנדן שלו. "נחמד" אמרתי והלכנו להילחם. שחכתי לספר לו שכבר הייתי פה וכשהו ניסה להסביר לי אך להתחיל קצת השתעממתי ואז הראתי לו מהלך שנראה לי די מתקדם לפעם שניה שלי פה, אחרי חצי דקה של שתיקה הוא אמר "מדיוק, אני די בטח שאת כבר לא צריכה את ההסבר שלי" וכך התחלנו להלחם. התחלנו יותר לאט ויותר בזהירות ותרגילים קלים ולאט לאט הגענו למהלכים קשים ומסובכים והמהירות שלנו הייתה מטורפת.  הוא הרגיש כמוני, יכול להלחם עוד מלא זמן אבל, אפילו לא שמנו לב איך פרסי נכנס ואמר "לא פר, למה לא קראת גם לי?" ובכך הבהיל אותי ברמות ואני קפצתי 2 מטרים באוויר ואז חזרתי לאדמה בלי ששמתי לב וכיחכחתי בגרון. הם קצת בהו בי ואז אמרתי במבוכה "אההה, כנראה תנופה טובה?" מה אתם רוצים?, לא היה לי עוד מה להגיד. פרסי שלף את העט שלו, שלמדתי שלא כדי להתעשק איתה ועכשיו התחלנו להלחם בשלישיה. זה הרגיש מוזר, אני, קטנה יותר משניהם, (וזה ממש שוביניסטי אבל מה לעשות) הם בכל זאת בנים ואני רק בת שנלחמת בחרב פעם שניה בחיים שניה (אגב אני ממש פמיניסטית, אז....). כשהיינו כבר ספוגים סיימנו והחלטנו שצריך לחזור על זה עוד פעם. זה היה נחמד לראות לכולם שאני ברמה של מקצוענים, או לפחות מי שהם לא היו. הלכתי לחדר שלי התקלחתי ויצאתי לראות מה אני עוד יכולה לעשות היום. החיים שלי מאוד השתנו בכמה ימים האלא וכבר הרגשתי פה יחסית בבית. אולי זה באמת המקום המתאים בשבילי. יצאתי לקול הקונכיה שאמורה לקרוא לכל מיני הודעות, אבל הפעם כאילו התנגנה בה מנגינה עדינה. הלכתי לאמפי ושם ראיתי עוד בערך 25 חניכים חדשים שלא ראיתי קודם. חלקם התחבקו עם אנבת, פרסי, ניקו וליאו. באתי לשם בפרצוף מבולבל ולא ידעתי עם כדי לי להתערב. פתאום אנבת ונערה שנראתה קצת אינדיאנית שמו עלי לב וקראו לי לשם. קצת סומק עלה לחיי, אבל בכל זאת התקרבתי לשם. "הי" אמרתי בקול ביישני. פתאום התקרבו אלינו עוד כמה נערים ונערה אחת שנראתה בערך בגיל שלי. "אז עליה דיברתם?" נער גבוה בלונדיני עם עיניים כחולות שאל. היה לי ממש מביך לחשוב שמישהו בכלל דיבר עלי ואז האינדיאנית התפרצה פתאום והבהילה אותי ברמות. "איזה שיער יפה יש לך, וואו, באיזה שמפו את משתמשת?" זה היה עוד יותר מוזר, המילים די נעלמו לי מהפה "אהה, סתם שמפו רגיל, למה?" היא התכוונה לענות, אבל עוד נער שנראה יותר כמו פנדה גדולה, נחמדה ומסוכנת קטע אותה "עזבי אותה פייפר, שלום, אנחנו גם חצויים רק ממחנה אחר, ממחנה יופיטר, זה מחנה של חצויים רומיים" הוא אמר לי ועכשיו זה נשמע יותר הגיוני. (פייפר אמרה שרק התארחה שם מעט) אנבת הספיקה לדבר איתי פעם אחת על כמה מסעות שלה, אחד מהם היה עם חצויים רומיים. "שלום, אני איזבל, חצוייה חדשה פה, אבל נראה שנאמר לכם כבר משהו עלי... " כמה חייכו וכמה נראו טיפונת המומים. ואז הנערה שנראתה בערך בגילי צחקה ואמרה "וואלה, את יכולה להיות פיאטורית מעולה, בתקווה שלא יהרגו אותך קודם" עכשיו כולם או חייכו או צחקו, חוץ ממני, אני לא הבנתי כלום. הרגשתי לא נעים וכבר רציתי לברוח משם. נראה שניקו חש בזה ובא לעזרתי. "איזבל, אמרת שרצית להראות לי משהו בסטודיו, נכון?" כל כך שמחתי שיש לי אפשרות לברוח משם, "אה, כן, סליחה אני צריכה ללכת" אמרתי לכולם ולו שלחתי פרצוף של, עוד שניה והייתי מתה. הלכנו משם והגענו לסטודיו. ניקו אמר "אולי באמת תכיני לאורחים שלנו הופעה קטנה מיוחדת של ריקוד שתפתיע את כולם?, זה היה נחמד בשבילך להתחיל איתן עם רגל ימין" שקלתי את דבריו והגעתי למסקנה שזה באמת יכול להיות נחמד. "סבבה, אבל אני מילא מחבבת יותר את שמאל" אמרתי והוא הלך משם בפרצוף צוחק ומגלגל עיניים. לא יודעת למה, אבל הוא שהרגיש לי הכי הרבה כמו אח גדול, לפי האחרים הבנתי שברגיל הוא שונה, או שאולי אני זאת ששונה במצב הזה?. החלפתי לבגדי ריקוד והלכתי להכין את השואו שלא הולכים לשכוח עוד הרבה זמן, לפחות לא מי שיושב בשורה הראשונה (מסוכן מידי). מרוב גאונותי החלטתי להראות לכולם שאפשר לשלב יופי בכוח, תחביב במטרה, ריקוד ומשהו מסוכן. רציתי להראות שלי יכול להיות הרבה יותר כוח מאשר לכל אחד מהם, הרי מי יצפה שריקוד יכול להיות כל כך קטלני. נראה לי שהם מהר ישנו את דעתם ולא יחשבו שאני חלשלושה כמו שהראיתי בכמה ימים הראשונים שלי (שזה בעצם כל הזמן). אחרי כמה פציעות לא נעימות מכלי נשק אקראים ובגד ריקוד קרוע הייתי מוכנה. כשהקהל יראה אותי נכנסת, הוא יראה אותי בשימלה ארוכה ופרחונית. הם ממש לא ידעו כמה מתחבא מתחתיה. כשהגיע הערב ורוב הנערים במחנה ידעו שאני מתכננת משהו "בזכות" (אני רוצה להרוג אותו מזמן וכך גם כולם) 😁 ליאו. הכלים והבגדים היו מוכנים, כמו כן, גם אני. מצאתי את עצמי עושה כמה מתיחות אחרונות לפני שאני אלך "להפתיע את כולם" ככה קראתי למה שאני הולכת לעשות. עשיתי את זה במסדרון ובמקרה חלפה שם נערה שהאחרים קראו לה הייזל והיא הייתה מהמחנה הרומי והיא הייתה בערך בגילי.