פאנפיק על פרסי ג'קסון.כוחות או לא, יש יותר מידי כלי נשק במחנה.

37

ירדתי ומהר הלכתי לחדר. לקחתי חולצה, מכנסיים, סווצרט, כמה גומיות ועוד כמה דברים קטנים שאני צריכה בתרמיל קטן. וזהו הייתי מוכנה לצאת.

רק הייתי צריכה לעשות עוד דבר אחד. להפרד מכולם. והייתי צריכה לעשות את זה מהר.

ידעתי שהם לא רוצים לשחרר אותי.

עפתי לביתן אפולו. דפקתי בדלת.

מצמצתי והעפתי את הדמעות שהיו בעיניי.

. מישהו פתח לי ואמרתי  "ליילה?" ואז שמעתי אותה רצה ובזמן שהיא כמעט הפילה אותו והיא אמרה "זוז" והיא רצה. חיבקה אותי ונישקה אותי.

אני אף פעם לא אבין איך היא כל הזמן יכולה לשאר אופטימית. כל הזמן להבין אותי ולא להתרחק ממני, במיוחד אחרי כל מה שקורה לי.

"אני מצטערת" לחשתי לה באוזן בזמן שדמעות זולגות מעיניי שתינו. זה היה קשה.

הכימיה החדשה שרק התחילה להיווצר בינינו וכל מה שקרה בזמן האחרון.  כל כך מעט זמן עבר וזהו?, כבר אנחנו נפרדות, לתמיד.

"אני כל כך מצטערת, אבל אם תשאלי את האלים, להם לא הייתה כוונה שהיו לי חיים, הם רק רצו שאני אעשה את זה, אציל אתכם ואז זהו. זה כל מה שהם רצו ממני". הרגשתי את כעסה. אך ורק מגופה.

אף פעם אפילו לא ניסיתי לקרוא את המחשבות שלה. זה היה נורא מצידי אם הייתי מנסה.
"אני אוהבת אותך" לחשתי לה שוב בזמן שעיניי כבר אדומות ואפי מעט מנוזל. ככה עמדנו. דיברנו בכמה לחישות כל כמה שניות.

שתינו היינו עצובות, אבל לא הפריעו לי הדמעות  על השפתיים שלה בזמן שנישקתי אותה והיא נישקה אותי בחזרה בעדינות.

אחרי דקה קלה שיחררנו אחת את השנייה. כמו אישור, שזהו, אנחנו מוכנות.

חייכנו אחת אל  השנייה.
חייך אחרון.

זזתי משם כמה צעדים כשהשאר הגיעו אלי. הם כנראה עקבו אחרי. הסתכלתי עליהם.
הם ראו את פני עם הדמעות.
לרוב לא הייתי רוצה שיראו אותי בזמן חולשה, אך הפעם, לא יכולתי שלא להישבר.

"אני חייבת ללכת" אמרתי  והם כבר השלימו במחשבות כמוני 'ואני לא אחזור'.

כולם נתנו לי חיבוק אחרון.

גם ליילה הגיעה וחיבקתי אותה. ובראשי חשבתי שוב, כמה מהר זה התחיל ככה מהר זה הסתיים. כמה חבל.

אני עוד אהיה בסדר. והיא, אני משאירה אותה לבד רק אחרי שמצאה את מי שתוכל לעשות לה טוב, אהבת ליבה.

אני...... אהאה, זה יוצא יותר מידי דרמטי. אני לא רוצה את זה ככה. אני צריכה לעזוב מהר ובשקט, בלי כל הכאב הזה, בלי רגשות.

"סליחה" לחשתי לה ממש בשקט.
ידעתי שאם אעזוב עכשיו, לא אעזוב אף פעם.

עשיתי את זה.

. עשיתי משא צללים למקום שעלה לי בראש. התפוררתי ונעלמתי לתוך הצללים. המקום הבא שבו עמדתי זה האולימפוס.

הלכתי לאולם בזמן שמחיתי את הדמעות.

נכנסתי והיה מוזר שרוב האלים היו שם.
נשמתי ואמרתי "עד כמה אתם הרסתם לי את החיים, אתם נתתם לי אותם. תודה.
ועכשיו רק רציתי להגיד שלום. כי אני הולכת לעשות את מה שאני צריכה. אגיע למטרה ואז אלך מהעולם הזה" ואז הם הינהנו אלי ואני יצאתי משם.

לא הבנתי למה אמרתי את זה. לא הבנתי את התגובתם. טוב, כנראה אף פעם לא אבין. לא היה לי את הזמן.

נעלמתי בצללים והופעתי במקום איפה שפשוט ידעתי שכל זה יקרה.
לצערי זה היה לא ממש רחוק מהמחנה. בערך קילומטר משם.

הרגשתי את האדמה רועדת בזמן ש זה התקרב אלי.

זה היה הרשע שידעתי שיבוא ידעתי תמיד.

מתי,
ידעתי למה,
ידעתי איך,
ידעתי הכל, אבל לא הלכתי למשא הזה בשבילו,

זה היה רק בשביל להיות קצת יותר זמן עם כל השאר.
זה כל הזמן היה השקר הזה שניסיתי להסתיר. רק רציתי לחיות עוד קצת. להרגיש עוד קצת.

רציתי חברים אמיתיים שיבינו אותי. שיבינו אותי כשכל זה יקרה.

ו עכשיו אני משכתי יותר מידי זמן. כי הוא  מתחזק.

הוא היה מעיין צל ענק, עם צורה משתנת. אבל הוא היה יותר מזה. הוא היה אמיתי. היה אפשר לגעת בו. הוא היה גישמי. כבר כמעט עד הסוף.

ואם לא לשחרר ממנו את היד לכמה שניות אפשר לשקוע במערבולת שלו. ככה הוא מנצח ובולע את אויביו.
וגם את הנשק שלהם.

אבל לי יש נשק מיוחד.
הדבר היחיד שבאמת יכול לנצח אותו.

הדבר שהוא לא יכול לבלוע. לא יכול להעלים. דבר שלא יסתיים לעולם.

מחזור. (סתם, איכ,) (אתם תגלו כבר בפרק הבא.)

אני בוכה, אנשים. בוכה. זה כמעט הסוף. ואני לא הולכת לעשות ספוילרים
תגיבו הכי מהר שאפשר, תכתבו לי, שימו כוכב. תביאו חברים לקרוא את הסיפור ועוד.
תעקבו אחרי ואם היה מספיק אנשים שמבקשים המשך, אני אתן לכם את הפרק האחרון.

אחרון. אנשים. אהאהאנאה.
(אני מגלה בסוד שיש ספר 2 שעדיין לא פורסם אז אל תיעלמו.
אם תבקשו אותו אני אפרסם אותו. מבטיחה שהוא היה גם דרמטי ונורא. בדיוק כמו שאתם אוהבים ובדיוק כמו שהמוח שלי עובד.
סתם. תהנו)

שלכם. (ביכ, ביכ, אני מוחה דימעה) איזבל סקי.