chapter 27

5.6K 267 64
                                    


חצות הלילה הייתה השעה האהובה עלי היום, אהבתי לדעת שכל האנשים הולכים לישון והעולם שקט, לפחות רובו. אהבתי לדעת ולהרגיש שאני לבדי עכשיו, שאף אחד לא יכול להפריע לי. האוויר תמיד היה קריר גם בימי הקיץ, גורם לי להתכרבל במיטה שלי ולהתעטף בחום השמיכה. עיניי בהוו בתקרה הלבנה, פעימות ליבי דפקו על עורי בקצב איטי, שיערי הרטוב נפל על הכרית שהייתה נוחה להפליא והרטיב אותו. האוזניות לרוב היו ממלאות את אוזניי במוזיקה רגועה שניתקה אותי ממחשבותיי והעבירה זרמים נעימים בגופי. אהבתי לשכב ככה ולהאזין למוזיקה שלי, העדפתי שהאוזניות שלי תמיד יהיו על אוזניי, רוצה כמה שפחות לשמוע את האנשים והסביבה הרועשת שמסביבי. העולם היה מקום הומה רעש ומלא באנשים שהרסו אותו כל יום, לכן אהבתי את השעות המאוחרות של הלילה, שעות שייחלתי להם כל לילה. בדרך כלל הייתי שוכב ככה במיטה של חדרי, החדר שאת קירותיו מילאו פוסטרים אינסופיים של להקות רוק, מעליהם מתנוססים חתימתם של כל אותם האנשים שהערצתי, עכשיו כבר לא שמרתי את כל אותם חתיכות נייר שכיסו קירות לבנים, עכשיו כבר לא שכבתי יותר על המיטה הגבוהה שמוקמה במרכז החדר, עכשיו כבר לא ביקרתי בחדר הישן שנשאר נעול וסגור מהרגע שעזבתי אותו. כי עכשיו שום דבר לא כמו שהיה פעם, ואני כבר לא מתנהג כמו שהייתי פעם.

עצמתי את עיניי, המוזיקה השקטה החליפה את להקות הרוק שהרעישו באוזניי, המיטה שמתחתיי כבר לא אותה מיטה ששכבתי עליה פעם, לא מלאה כמו פעם. עברתי לשכב על צידי, מזיז את השמיכה שכיסתה אותי ונותן לאוויר הקר לפגוש בגופי. לקחתי את רגליי ולא נתתי לראשי להתעמק יותר מידי במחשבות על מה שאני עושה. הפיג'מה הדקה שעל גופי חשפה את רגליי, לקחתי את הג'קט שנזרק שעות קודם על השידה שעל יד המיטה, מכסה את עצמי בו ונועל את נעליי שכמו הג'קט היו זורקות ברשלנות על רצפת החדר. התקדמתי אל דלת חדרי, המוזיקה עדיין ממלאת את אוזניי.

I am such a fool for chasing after nothing great

You're such a fool to keep pretending you're loving me

המילים נגעו בלב שלי, העבירו בי צמרמורת קטנה, אך עצרתי את זה, לא יכולתי לתת לעצמי להמשיך לחשוב על מה שקרה, אני חייב להדחיק הכל. דלת החדר נפתחה ואני יצאתי ממנה אל המסדרון. השעה הייתה מאוחרת אבל אני ידעתי שדמאיין עובד עכשיו במשרד שלו, בטח חושב שאני עדיין ישן. צעדיי כמעט לא נשמעו על הרצפה המרוצפת במרצפות לבנות, גופי התהלך בין הקירות הרחבים. הבית של דמאיין היה ענק אך עדיין מרוהט בכל מקום אפשרי כאילו מישהו אמור להשתמש בכל החפצים האלו. בקומה שאני שכנתי היו לפחות 5 חדרי שינה כולל שלי, שאף אחד לחלוטין לא השתמש בהם, אפילו לעוזרות היה מקום משלהם. החדר שלי שכן ליד חדר נוסף ובקיר שמולם שכנו עוד 3 חדרים אחרים, דלתוהין לבנות גם הם וסגורות. במרכזה הקומה היו ספןת אפורות סביב שולחן זכוכית יוקרתי שלא נראה כאילו מישהו אי פעם ישב בו. מתחתיהן היה שטיח גדול ועגול בצבע חום שהתאים לכול המראה. מול הספות היה מעין קיר באמצע המסדרון ששכנה עליו טלויזיה גדולה ושחורה. אני לא חושב שאי פעם השקעתי מחשבה במקום שמסביבי, ולרגע מצאתי אותו ממש יפה. לקחתי את רגליי עכשיו אל מדרון המדרגות שניצב מולי, יורד אל המטבח שנמצא קומה אחת מתחתיי.

A princess or a bad boyWhere stories live. Discover now