אל האור

אז מסתבר שאמא שלי מכשפה

התעוררתי לשעון מעורר-אם אפשר לקרוא לזה התעוררתי כשאני עיוורת- ליום חדש.  חייכתי לחושך, העפתי ממני את השמיכה ואז זימנתי לי בחשש את נעלי הבית שלי. אין לי מושג איך אני עושה את זה-אני רק יודעת שהדברים שאני רוצה תמיד מגיעים אליי, תרתי משמע, כשאני ממש מתרכזת. זה עוזר לי עם העובדה שאני עיוורת. לקחתי את מקל הנחייה שלי והלכתי לארוחת הבוקר. "ג'וליה, בוקר טוב" אבא ניגש אליי וחיבק אותי. "בוקר" פיהקתי. אין לי אמא, רק אבא. התיישבנו ואכלתי פנקייק בתיאבון, כשאני נעזרת בשאר החושים שלי ו...בפיזור החשכה בצורה שרק אני הבנתי. לפי זה שלא שמעתי את רעש המזלג, ידעתי שאבא לא אוכל. "מתוקה" שמעתי אותו אומר. בלעתי ושתיתי חלב. "מה?" שאלתי אחרי זה והנחתי את הכוס. אבא נשם עמוק. "את בת שלוש עשרה. אני...אני צריך לספר לך משהו." הקול שלו רעד וקפאתי. הקול של אבא אף פעם לא רעד- אפילו לא כשהתעוורתי, ואז הלכנו לטריליון רופאים וחנויות מיוחדות. "מה אבא?" שאלתי כדי לעזור לו וחזרתי לאכול כשאני מנסה להסתיר את זה שאני רועדת. "זה בקשר לאמא שלך," שמעתי אותו אומר. קפאתי שוב. על אמא הוא אף פעם לא הסכים לספר לי. "אני...היא לא מה שאת חושבת שהיא." "נוטשת?" שאלתי והוא הצליח לצחוק בקול רועד. הוא נתן לי יד. "לא. ג'וליה, היא..היא....הייתה מדהימה. מקסימה. ממש מכשפת, אם אני יכול להגיד את זה עליה." הוא השתתק. "אני...אני לא יודע איך להגיד לך את זה. אבל הגעת לגיל שצריך, ואני, אם להודות באמת, לא רוצה להסתיר את זה יותר ממך גם. ג'וליה, את...את לא אנושית." אמר. שתקתי. "בבקשה תגידי משהו," אבא אמר כעבור חצי דקה. 

שתקתי עוד. האוזניים שלי צלצלו. לא אנושית....למה הרגשתי שזה נכון לגבי?