אל האור

ולאחר מכן אני מדברת על העתיד

"את העוזרות שלה?" הנערה המרפאת הזרה שאלה, מבולבלת. בלעתי רוק ואמיליה נאנחה. "היא חלשה עכשיו. היא צריכה לנוח. עבר עליה הרבה יותר מידי בשביל חצוייה חדשה שרק הגיעה לכאן." היא נשמעה כועסת על עצמה. רשמתי לעצמי לדבר על זה איתה אחר כך, אבל עכשיו עצמתי עיניים בהסכמה, חלשה מכדי לדבר. "בואי נחזיר אותך לביתן," שמעתי את טיילור אומרת. נחלשתי שוב ברגע כשנשכבתי מכדי להשתמש בקסם כדי לראות- אני בכל זאת חדשה בזה. אז אמיליה וטיילור תמכו בי בלי לדבר כשראו שאני חסרת אונים אחת עם השנייה וברגשות אשמה נוספים הבנתי שגם הפרדתי בין החברות שלהן. אלים, למה אני כזאת רעה? לבסוף הגענו למיטה שלי ואמיליה שמה את המקל נחייה שלי במקום הקבוע שלו מתחת למיטה שלנו ונעלה את דלת העץ ששמרה עליו. טיילור אמרה לה להשגיח עליי והלכה כשאמיליה מכסה אותי בשמיכה. "אני מצטערת" אמרנו באותו זמן. אמיליה צחקה חלושות והסמקתי במבוכה. "את ראשונה. מה קרה?" שאלה. חייכתי חיוך קלוש וחזרתי להשתמש בקסם כדי לראות. "אני מצטערת שסיבכתי אותך עם טיילור." אמרתי בקול רועד בעוד בקתת העץ הקסומה של הקטה מתחדדת לנגד עיניי שוב ואני מקבלת סחרחורת ויושבת שוב על המיטה ונזכרת שאני עדיין חלשה. אמיליה חייכה ומשכה בכתפיים. "זה בסדר. אחרי שאני ירצה את העונש שלי יהיה בסדר שוב. אז עכשיו אני, אני מניחה." הנהנתי בהשפלת המבט והיא נשמה עמוק. "סליחה שעברת דברים כאלה קשים ואת רק הגעת למחנה." היא נאנחה. "הוא לא ככה בדרך כלל." ואז היא נהייתה נבוכה שוב משום מה והרמתי את המבט בשאלה. "חוץ מבמלחמה עם קרונוס. ועם גאיה. ו-" "הבנתי," קטעתי אותה והיא חייכה אליי בסלחנות. חייכתי חזרה ואז פרצנו בצחוק. "אז אנחנו בסדר?" שאלתי בחיוך כשנרגעתי וזימנתי אליי את מקל הנחייה שלי. "כן," אמיליה אמרה, כשהיא מחזיקה את הבטן מרוב צחוק. "ברור שכן. אנחנו חברות לנצח." הוסיפה עוד. חייכתי והתחבקנו. משום מה אמיליה התנשפה כשהתנתקנו והתבלבלתי אבל עזבתי את זה, כשאני מפחדת לקוות יותר מידי. "מה נעשה עכשיו?" שאלתי וקמתי. היא נרתעה לאחור. "היי, ואוו, רגע. את צריכה לנוח." אמרה. "את לא זזה מפה עד שאגיד לך שאת חזקה מספיק." "טוב, אז אני החלטתי שאני בריאה" אמרתי וקמתי. "יש לנו עוזרות להציל." הוספתי.