Infinity ∞

פרק 41- הוריקן

---------
Larissa's POV

"זו את?" הוא שאל אותי, עם התמונה בידיו. הוא הסתכל עליי במבט שמעולם לא ראיתי לפני. "כן?" מלמלתי. לא הצלחתי להבין למה זה משנה לו כל-כך. התמונה נפלה מידיו. התקרבתי אליו ונגעתי בידו. "היי, הכל בסדר?" הוא המשיך להביט בי באותו מבט ממקודם. מין מבט מלא באימה, בדאגה, לא ידעתי איך לפרש את זה. כיאלו גילה עכשיו משהו שהפך את עולמו. "זו את.." הוא מלמל, והתרחק ממני מעט. בדרך כלל אני הייתי זו שמתרחקת. "זו היית את כל הזמן הזה." הוא חזר על עצמו. הבטתי בו בבלבול.
"על מה אתה מדבר?" הוא השפיל את מבטו לרגע ולא השיב. "אני מצטער." הוא אמר בקול חלש, שכנראה חשב שרק הוא יכול לשמוע, ואז נעלם. כמו תמיד, בערך. רק הפעם- נותרתי מבולבלת לגמרי.

//////////////

Althea's POV

אח שלי הוא הבן אדם הכי חזק שאני מכירה.
מעולם לא ראיתי אותו נשבר, למרות כל מה שהוא עבר תמיד היה לו את הפוקר פייס או החיוך השובב על הפנים שלו. גם שהיה נידון למוות, הוא חייך אל התליין חיוך נצחון מהול בעצב. הוא מעולם לא נשבר מולי, לא מול אמא, ובטח שלא מול אבא. אולי זה היה באשמתנו, אולי אנחנו אשמים בכך ששתים עשרה לא אוהב להראות רגשות.
ובכל זאת, למרות כל זה, באותו ערב שבת הוא עמד בפתח הבית שלי, הוא הסתכל עליי לשניה ולא דיבר, עיניו היו פתוחות באימה ואני רק עמדתי ושאלתי את עצמי מה כבר היה יכול לגרום לזה, מה כבר יכול לגרום לאח הקטן שלי לעמוד ככה בפתח הבית שלי. הוא נכנס באיטיות ולא אמר לי כלום. מוציא את קופסת הסיגריות שלו מכיסו.
"יש לך מצית?" הוא שאל, יכולתי לשמוע את הרעד שהיה בקולו. אבל בכל זאת, כיאה לשתיים עשרה, הוא התעלם לגמרי מכל הסיטואציה.
הנדתי בראשי לשלילה. הוא חצה אותי והלך לכיוון המרפסת של ביתי, נשען עליה ומביט בכלום ושום דבר. במרפסת שלי לא היה נוף מיוחד, רק בניינים על גבי בניינים, מכוניות ואנשים קטנים שנראו כמו נמלים בגלל הגובה שממנו היא עמדה.
"פליקס?" הלכתי באיטיות לכיוון המרפסת. גבו היה מופנה אליי. הוא לא השיב. רק המשיך להסתכל על כלום ושום דבר. הלכתי ונשענתי לידו.
"זאת היא." הוא מלמל, בקול הכי חלש שיכל. כיאלו לא רצה להאמין למילים שהוא עצמו אומר.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"הצללית." הוא אמר. מנסה להישאר אדיש. צמרמורת עברה בגופי שהבנתי שמדובר בצללית. הוא מעולם לא סיפר לי מה הוא ראה שם שטלטל אותו כל-כך, אבל יש סיבה טובה למה היא היתה צריכה שהוא יגן עליה. ועבורו זה היה כמו סבל מתמשך לצפות בסבל שלה.
"זאת לאריסה." קולו נשבר מעט. הוא מעולם לא סיפר לי מי זו לאריסה, אבל הנחתי שזו הבחורה שמשום מה החליט להציל. אולי זה היה טעות, אולי לא, אבל זה לא משנה- כי מי שהיא לא תהיה, לאח שלי אכפת ממנה. ושתים עשרה הוא אולי הבן אדם הכי סימפטי ואדיש שאני מכירה, ובכל זאת, בכל זאת היא גרמה לו להישבר.
"למה היא?" הוא מלמל.
"למה היא, אלתיה?" הוא הרים את קולו מעט.
"יש עוד שבעה מיליארד בני אדם בכדור הארץ." הוא המשיך.
"למה היא?" נשימתו נעתקה. השפלתי את מבטי. שיערו הכחול זז מעט ברוח ויכלתי להישבע שראיתי דמעה נופלת מעיניו. בחיים לא ראיתי את פליקס בוכה, גם שהוא היה ילד קטן, כי כל בכי שלו היה גורם לו להראות יותר חלש בעיניי אבא, ויכולתי לראות את זה. שהוא היה קטן לפעמים הייתי באה לקרוא לו ספר או סתם לדבר איתו בחדר, לנסות להיות אחות גדולה. אבל הזמן שלו לאט לאט התמלא בחובותיו לממלכה, באימונים ובצעקות. והזמן שלי התמלא בשמלות נשף מפוארות ונשפים.
"אוי, פליקס." מלמלתי. ומשכתי אותו לחיבוק, עבורי הוא תמיד יהיה שתים עשרה. אחי הקטן. אותו אחד שאכזבתי, אותו אחד שהפכתי ליותר קרירה וקרירה כלפיו, משפחה תמיד היתה דבר חשוב עבורי, גם אם שלי הייתה דפוקה ומקולקלת, אפילו אם ויתרתי על הכתר כדי להחליף את מקומו של שתים עשרה כי לא יכולתי להסתכל לאבי בעיניים אחרי שגיליתי מה שהוא עשה לו. הוא קבר את ראשו בכתפי והידק את אחיזתו סביבי, ויכלתי להישבע שעוד שניה אני מתחילה לבכות ביחד איתו.
"אני אידיוט." הוא מלמל. ידעתי שהיה אסור לי להתפרק מולו. לא שהוא ככה, לא שהוא מצא את הצללית.
"היי, הכל בסדר-" ניסיתי לנחם אותו.
"לא, זה לא בסדר! זה הכל באשמתי!" הוא הרים את קולו. "היא חושבת שלא הייתי שם, שלאף אחד לא היה אכפת ממנה, אני לא יודע למה זה מכאיב לי כל-כך, אלת'יה, אבל זה הורג אותי." מהקול שלו יכולתי להבין שהוא כבר בוכה. אולי בפעם הראשונה בחייו.
"זה לא באשמתך, אתה לא יכלת להגן עליה! אני מצטערת, אני כל-כך מצטערת-" ניסיתי למצוא את המילים להגיד. אוי, אם אבא היה רואה אותו עכשיו.
"סיפרת לה?" שאלתי.
"לא, מה אני אמור להגיד?" הוא השיב. יכולתי לשמוע את הייאוש בקולו. למען האמת שאפילו אני לא הייתי יודעת מה לעשות במצבו. אני לא יודעת כמה הוא סיפר ללאריסה על מי הוא באמת, אבל אני חושבת שגם לי היה קשה לקבל את העובדה שמישהו היה שם כדי לראות את החיים שלי, במצבי משבר, במצבים מסובכים. לא היה לי מושג כמה חזק הקשר שלהם ואיך היא תרגיש לגבי זה.
"אתה חייב לספר לה, או להראות לה." הוא השתחרר מאחיזתי, והביט בי בעיניו הכחולות שהיו זהות לשלי. זה היה סימן ההיכר שלנו בתור אחים. משהו שהיה מיוחד רק לשנינו, אפילו לאבא, שממנו קיבלנו את הגוון האינטנסיבי של הכחול, היה גוון כהה יותר.
"אני אספר לה."
"אני חייב, נכון?" הוא שאל. שאלה עם תשובה ברורה, הנהנתי בראשי. במשך כל שהותו בכדור הארץ, שתים עשרה הכחיש כל קשר לצללית, ששאלתי אותו אם הוא בא לפה בגללה, הוא צחק ואמר שהוא לא עומד לחפש בחורה חסרת פנים. אבל ידעתי שעמוק בלב היא היתה חלק בלתי נפרד ממנו. ועכשיו, שיש לה פנים, שבאמת אכפת לו ממנה, אני רק יכולה לדמיין לעצמי כמה שזה כאב לו. כמה שזה הפריע לו.
כי אחרי הכל, למרות השם המזויף, הוא תמיד יהיה שתים עשרה.
"אנחנו נפתור את זה." אמרתי לו.
"אני מבטיחה."

---------