ירח אדום || Red Moon

פרק 26

התעוררתי במיטה שלי כשכאב חד תקף את ראשי, שיפשפתי את עיניי כדי להתגבר על הטישטוש שבראייתי והופתעתי לגלות את לוקה ישן על כיסא לצידי.
כבר הייתה שעת ערב מאוחרת כשהתעוררתי וקוויתי שאוכל לחמוק לבחוץ לפניי שהוא יקום.
ההורים שלי אינם, והם לא ישובו יותר...לנצח...
מה אני אמורה לעשות עכשיו, איך אני אמורה להמשיך מכאן?
דמעות קטנות זלגו מעיניי במרד ואני מחיתי אותם לפניי שאגרום מספיק רעש כדי להעיר אותו...
שמתי את נעליי ויצאתי בשקט, לא טורחת לקחת את הטלפון שלי כי ידעתי שלמקום אליו אני הולכת גם ככה אין קליטה- לאגם הלבנה.
הג'קט שלי הונח על כיסא שהיה בחדרי ולקחתי אותו בזהירות רבה.
כשהגעתי אל האגם השתקפותו של הירח נראתה באמצעו ומצאתי את עצמי נרגעת למראה הזה.
נתתי לדמעותיי לרדת בחופשיות כי לא היה אף אחד בסביבה, לא רציתי שיראו אותי נשברת ככה ובמיוחד לא רציתי שלוקה יראה אותי ככה...
הוא נישק אותי, הרמתי את ידי לכיוון פי, עדיין זוכרת בברור את הרגשת שפתיו על שפתיי, זה גרם לצמרמורות נעימות לעלות בעמוד שידרתי...
לא ידעתי למה הוא עשה את זה אבל גם לא היה לי כוח להתעסק עם זה יותר מידי.

היו לי הרבה דברים על הראש ובעקבות המוות של ההורים שלי לא יכולתי לחשוב על כלום. עדיין לא האמנתי שהם כבר לא איתי, שאמא שלי כבר לא תחכה ערה עד מאוחר כי היא דואגת שאני לא נמצאת או שאבא שלי נוזף בי כי עשיתי שוב פעם משהו מטומטם...
יבבתי לזיכרונות הוריי שעלו בראשי ולא יכולתי להכיל שום דבר מיזה, אפילו לא קצת.
התקפלתי בתוך עצמי כשראשי בין ברכי וניסיתי למצוא מוצא למצב שניקלעתי אליו ללא הועיל.
יללה חדה קטעה את מחשבותיי ומיד התרוממתי לכיוון מקור הרעש, היללה הזו לא הייתה דומה לשום יללה של זאבים מהלהקה שלי.
רצתי על שני רגליי והתכופפתי מתחת לענף עץ שבור כדי לגלות זאבת אומגה בצבע שמנת שרוייה על קרחת דשא באמצע היער כשדם מסביבה, כנראה מהפצעים הרבים שעיטרו את גופה...
התקרבתי בשקט כדיי לא להבהיל אותה אך היא גרגרה עליי באיום עם שיניה החדות.
"אני רק רוצה לעזור" ניסיתי להתקרב אליה שוב אך היא כמעט נשכה את זרועי שהושטה לעברה.
היא נראתה מפוחדת כול כך..
"תני לי לעזור לך" הפעם התחננתי כשאני מסתכלת בעיניה הכחולות ורק אז היא נכנעה.

התקדמתי לכיוונה רק שהפעם היא לא תקפה אותי ונתנה לי לעזור לה, הלם תקף אותי כשהבנתי מהריח שלה שהיא מלהקת הפראיים והלם עוד יותר גדול היה שהיא בהריון.
למרות זעמי הרב על הפראיים שהרגו את הוריי לא יכולתי להאשים את האומגה ששכבה מולי ובטח שלא יכולתי לפגוע בזאבה בהריון.
אם רק לא הייתה לי אישיות צדקנית כול כך, נשמתי עמוק והורדתי את הג'קט שהיה עליי, מתקרבת בעדינות ויושבת על ברכיי מול הזאבה המדממת, היא הייתה כבר באמצע הלידה ואפילו לא שמתי לב מרוב כול הדם שהיה עליה...
האומגה נאבקה להישאר בהכרה ולגור החזק שהיה בביטנה לקח לא יותר מכמה דקות כדי להיות בחוץ, עטפתי אותו במהירות בג'קט שלי והאומגה הפראית קירבה אותו ללשונה, מנקה את פרוותו האפורה כהה. השימחה בעיניה הראתה לי כמה היא שמחה שנולד לה אלפא חזק כנראה כמו אביו.
לא ידעתי למה אבל דמעות התמלאו בעיניי ובכיתי למראה המחזה שמולי, אם והגור שלה נאבקים לחיות אך התרגשותי לא נמשכה להרבה זמן כששמעתי את יללות הזאבים שבלהקה שלי, כנראה קלטו את הריח של הזאבה הפראית שנכנסה לטריטוריה שלנו.