אני לפעמים רוצה חבר חסר דעה.
חבר שפוט, בלי עמוד שדרה.
אני רוצה שהוא יסכים עם כל מה שאומר,
שלא ייראה משועמם או ממורמר.
אני רוצה שהוא יחמיא לי על דברים,
שיחשוב שיש לי הרבה חברים,
שייתן לי לתהות על דברים אסורים,
שיישנא איתי את ההורים.
אני רוצה שיתלהב מכל דבר,
ששום דבר לא ייראה לו דפוק, או מיותר.
שלא יימחא על דבריי בספקנות,
שיבלע את מעשיי באגרנות.
אני רוצה אחד שלא ייתאהב,
שלא יפתח לפניי את מה שעל הלב.
שלא יעיר לי על כל תנועה,
שלא יכעס על כל הבעה.
אך אולי הבעיה מתחילה בי?
אולי אני יותר מדי מוזר?
אולי לא אוכל לפרוק את שעל ליבי?
אולי נשמתי היא דבר מפוזר?
עוד הבל, עוד שקר ועוד כזב,
נמאס לי לבכות או להיות מאוכזב.
לבינתיים כל מה שאהבתי אבד,
אני יושב כאוב ומפוחד.
אני רק רוצה חבר.
