חופשת קיץ במחנה החצויים

רק 10

נ.ק פרסי
הידקתי את האחיזה שלי בידה של אנבת', מנסה לעודד אותה בלי מילים. לצערי בין אם היא רוצה ובין אם לא, כולם סומכים עליה. היא המוח, היא זאת שטובה בחידות.
האישה החיוורת הביטה במגנס בצורה מוזרה, אולי מעט משועשעת. דיגדוג של חשד ירד במורד גבי אבל התעלמתי ממנו, נבואות אף פעם לא ברורות. אנחנו לא יודעים אם היא יבגוד בנו. איך יכולתי להעליות את המחשבה הזאת לראש?! נשמתי עמוק. השריקה האיטית והמוזרה נשמעה שוב, ולאט לאט הלכה ונהיתה מהירה, יותר ויותר יותר. ופתאום השריקה הפסיקה, וחושך הסתרר. הקול האיטי והמיתנגן של האישה החיוורת לחש משהו, זה הגיע כמו ממרחק
"בואו נתחיל"
פתאום נדלק אור, האישה החיוורת עמדה במרכז הגשר, וכולנו מסודרים בחצי מעגל. כך שאני בצד אחד וליאו בקצה השני. היא פתחה את פיה ואמרה בקולה העדין
"בשביל שהשערים לעולם המתים יפתחו, נשמה ללא כבוד תצטרך את החיים להסוות ועכשיו לשאלה, שרק אחד מכם ידע. כמה אנשים יצאו בחיים מתוך ממלכת המתים?" (הכוונה היא בלשון עתיד)
כולנו הסתכלנו אחד בשני, אנבת' קימטה את מיצחה.
"מה המלכוד?" היא מלמלה בשקט "זה לא מסתדר"
"זה לא ברור?" שאל ליאו
"אנחנו נצא, ואנחנו 11 אז זאת בטח התשובה נכון?" הוא הפנה את השאלה לאנבת'
"טעות!" אמרה האישה החיוורת
"היי! אני לא אמרתי שזאת התשובה!" ליאו נראה נחרד
"נשאר רק עוד נסיון אחד" השריקה חזרה, איטית, עמוקה ושקטה.
"אני יודע" אמר פרנק, כולנו הבטנו בו בשאלה. הידקתי את ידי סביב אנקלוסמוס.
"רק 10 יצאו מהממלכה של הל בחיים" כולם הביטו בהלם כאשר האישה החיוורת התפוגגה באוויר ומיד אחריה גרם, השריקה לעומת זאת נשארה מתנגנת ברקע.
"פרנק?" הקול של הייזל היה שברירי לרקע השריקה הצורמת.
"אחי, מה קורה פה?" שאל ליאו
"למה ענית את זה?" שאלה הייזל בקול קטן, אני בטוח שהיא כבר יודעת למה הוא אמר את זה, אבל גם אני לא רוצה להאמין.
"אתם יודעים שאני מתנהג קצת מוזר בזמן האחרון" הוא הביט ברצפת האבן
"זה לא סוד שמשהו יקרה לי, הנבואה אומרת את זה ברור ביותר!" הוא נשמע מיואש, כמעט כאילו הוא עוד מנסה לשכנע את עצמו. אבל כשהוא הרים את מבטו, היה אפשר לראות על פניו שהוא כבר ידע, והשלים אם מה שהולך לקרות.
"שמעתם את מה שהיא אמרה, נשמה שמתה ללא כבוד צריכה להסוות את החיים, מישהו צריך להקריב את עצמו" כולנו הבטנו בהלם בפרנק.
"לא" לחשה הייזל "לא, לא" קולה נשבר "לא!" השריקה נעצרה, כאילו זעקת האבל של הייזל זיעזע אותה. היא בכתה "אתה לא עוזב, אתה לא...." היא קרסה על הרצפה בוכה והדמעות שלה נספגות באבן.
"אי אפשר שפעם אחת החיים שלנו היו הוגנים?" רעם ליאו, כשהוא הרים את מבטו והביט בפרנק. הוא נראה רציני.
"אחי, אתה לא יכול... בטוח יש עוד דרך, אולי כניסה נסתרת? אולי הגשר מסתיר משהו, או שהאישה הזאת שיקרה, או..."
"אין דרך אחרת ליאו, אני יודע. וגם אתה"
"אז תנו לי ללכת" אמר חצי נולד
"לא!" מלורי פערה את עיניה "אתה לא חתיחת טיפש מגודל!"
"אני אלך, זה היה אתגר מענין" אמר טיי-ג'יי
"לא... אני אלך" אמרתי, אנבת' הביטה בי בפחד
"אתם לא מבינים?" שאל פרנק
"זה היה אני, זה כל הזמן הזה היה אני, לא סתם המקל שלי הגיע מכאן, לא סתם הוא קשור למקום אחר. אתם כולכם חשובים מדי, למשימה, לעולם" הוא הביט בהייזל
"אתה כן חשוב! אתה מאוד חשוב, אתה חשוב לי!" היא תפסה את ידו
"אתה לא יכול ללכת, אל תעזוב אותי" היא נישקה אותו "בבקשה" קולה לא עלה על לחישה, היה נדמה שכל המקום עוצר את נשמתו. פרנק לקח את ידה של הייזל והניח בתוכה את המקל שלו, הוא סגר את אגרופה סביבו.
"סליחה הייזל" הוא נישק את ראשה וקפץ מהגשר. הייזל רצה אחריו אבל אנבת' תפסה אותה לפני שזינקה אחריו, היה צריך גם את עזרתה של מלורי כדי להחזיק אותה.
פרנק פגע במים בעוצמה רבה מידי. עצמותיו נשברו. הצלחתי להרגיש את זה, רעד עבר בגופי. זעקותיה של הייזל קרעו את הדממה, לאף אחד לא הייתה עין יבשה, אפילו אלכס וחצי נולד הזילו דמעות.
הייזל התמוטטה בבכי בזרועותיה של מלורי בזמן שאנבת' מחבקת אותה, ובוכה יחד איתה. פתאום הייזל הזדקפה, היא הביטה לפינה של הגשר
"פ..פרנק?" היא גימגמה
"אין שם אף אחד" אמרה אנבת' מחזקת את חיבוקה
"לא, לא הוא שם! תראו!" היא הצביע לפינה של הגשר, לא היה שם דבר.
"אולי" סאמירה היססה
"אולי, הגשר גורם לך לראות את..." סאמירה הביטה בהייזל בחשש
"הנשמה שלו" השלימה הייזל, היא קמה ברעד. עם קשיחות בעיניה, היא הידקה את אחיזתה במקל. מאמצת אותו אל ליבה
"הוא מתקדם לקצה השני. צריך...צריך להסיג אותו" היא הסתובבה ורצה לקצה של הגשר, כולנו אחריה. היא התיפחה פעם אחרונה, מחתה את הדמעות מעיניה וחצתה את הגשר. וכולם עוברים אחריה.

אתם לא מבינים כמה אני בוכה עכשיו לקח לי כמה דקות להתאושש😭 אני כל כך שונאת את עצמי עכשיו...
פרנק הוא אחת הדמויות האהובות עלי😭
אני פשוט....
סליחה❣😭