אחר הצהריים די רגיל... רק ש... אבא הגיע הביתה! רון כל כך התרגש שהוא יבוא אל הרכבת. מחר מתחילה השנה!
"אמא, אני רעבה! מה אפשר לאכול?" קראתי ברחבי המטבח אל אימי. "יש שניצלים, בייקון, פתיתים, אורז, חביתה, לחם, טוסטים, סלט ירקות, סלט פירות, בקר, תפוחי אדמה, נקניקיות, רוסטביף, ברביקיו, עגבניות צלויות, מרק בצל, מרק ירקות, פיצה ועוד כמה... מה מתחשק לך?" אמרה אמא בגאווה. "אה, אמא, זה נשמע מעולה והכל, אבל התכוונתי לנשנוש וזה, נגיד, חטיף גרנולה?" שאלתי. "אז למה הכנתי את כל זה?" היא נאנחה. "אה, אולי לארוחת ערב חגיגית לכבוד תחילת שנת הלימודים?" הזכרתי לה. "אה! כן. תיקחי לך חטיף גרנולה ותבואי לאכול בשבע!" היא אמרה. אמא הציצה בשעון קטן ונבהלה, "אוי לא! השעה חמש! אני לא אספיק עד שבע!" קראה ושמה את ידיה על החזה. "אמא, את הכנת מספיק אוכל בשביל גדוד של ענקים!" קראתי לעברה והלכתי.
הארוחה הייתה מעולה, וכמו תמיד אחרי הרבה אוכל טוב אני מרגישה מנומנמת. אז עליתי למעלה ונכנסתי לשמיכות.
אמא העירה את כולם מוקדם בבוקר, כדי שאחיי לא יפספסו את רכבת האקספרס להוגוורסט. התלבשתי בגלימת יד שנייה סגלגלה שקיבלתי ליום הולדתי השמונה, לפני שנתיים כמעט, צחצחתי שיניים, הסתרקתי, וירדתי לאכול. "ג'יני, בוקר טוב. רון, רד! ג'ורג', הנה, יופי חמוד, המזוודה שלך ארוזה?" קראה אמא ברגע שירדתי, אל ג'ורג' שירד לידי. "אמא, זה פרד! מתי כבר תבדילי?" צחק ג'ורג' או פרד. אני לא בטוחה. "סליחה חמוד שלי. פרסי! בוא!" קראה. "סתם צוחק איתך, זה ג'ורג'!" אוקיי. אז זה כן היה ג'ורג'... "מתי כבר תפסיקו עם הבדיחה הגרועה הזאת?" קראה אמא בכעס. "היא לא גרועה אמא, עובדה שאת תמיד נופלת בפח!" גיחך פרד, שבדיוק הופיע בראש גרם המדרגות. התיישבתי ליד השולחן, ואכלתי מקושקשת עם סלט. "טעים לך ג'יני?" שאלה אותי אמא בחום. "כן, תודה" אמרתי בפה מלא. אבא ישב מולי וקרא את הנביא היומי. "שמעתם? סטן שנפייק מונה לאחראי על אוטונוס הלילה!" אבא קרא אלינו. "אוי, תראו את השעון! אני חייב לרוץ לעבודה. שתהיה לכם שנה מוצלחת! רון, אני בטוח שתאהב את הוגוורסט. אל תעשה שטויות. תשמרו על עצמיכם!" קרא אבא בחופזה ורץ החוצה מהבית. המחוג שעליו כתוב 'ארתור' באורלוגין שלנו זז מעט מ'בבית' ל'במעבר'. "אוח, אז הוא לא יגיע לרכבת בסופו של דבר," רטן רון.
"טוב, בואו נצא" אמרה אמא. "יש לנו את האוטו של אבא" היא רמזה לכולם להיכנס.
אולי ממבט חיצוני נראה כי לא כולנו היינו נכנסים במכונית הזו, אך היה בה די מקום להתרווח ואפילו מאוד. כמובן, בזכות לחש הרחבה פשוט.
הגענו אל תחנת צ'רינג קרוס, ובדיוק שהתכוונו להיכנס אל רציף תשע ושלושה רבעים, התקרב אלינו נער צעיר עם שיער שחור כלילה ועיניים בצבע איזמרגד שהביטו בנו דרך זגוגיות משקפיים עגולים. "אה, סליחה, אתם יודעים איך להגיע אל רציף תשע ושלושה רבעים?" הוא שאל את אמא בהיסוס. "זו שנה ראשונה שלך חמוד?" אמרה אמא ודיברה איתו לרגע. אחר כך פרד וג'ורג' כנראה מתחו מישהו כי אמא נזפה בהם.
לבסוף, נכנסנו אל הרציף.
אחרי שפרד, ג'ורג, פרסי ורון עלו על הרכבת, אך לפני שהיא החלה לנסוע, פרד יצא ממנה בריצה. "אמא! את ידעת? הנער שפגשנו קודם! זה הארי פוטר!" הוא קרא. הלב שלי החל לפעום מהר. "איך אתה יודע?" שאלה אמא. "כי שאלתי אותו, באמת יש לו צלקת כזו, הוא הראה לי," אמר פרד בהתלהבות. אמא נזפה בו שהוא שואל שאלות כאלה גסות רוח. "אמא, אוי אמא, אני יכולה ללכת לראות אותו?" שאלתי בתקווה את אימי. "לא ג'יני, מסכן, גם ככה עם כל התשומת לב, והוא כל כך מנומס," היא אמרה. למען האמת, בתוך תוכי מעט הוקל לי.
או! שכחתי שאני צריכה לספר לכם מי הוא הארי פוטר ומדוע אני כל כך מתביישת ממנו.
אז ככה: הארי פוטר הוא מפורסם מאוד בעולם הקוסמים כי הוא ניצח את זה שאין לנקוב בשמו. ואני מאוהבת בו... כבר מגיל מאוד צעיר, אפילו מבלי להכיר אותו.
אבל רגע... אם הארי לומד בהוגוורסט...
בשנה הבאה אני אכיר אותו! שמחתי.
בסופו של דבר, חזרנו הביתה.
ברגע שהגעתי לחדרי, נזכרתי איך רון ניחם אותי כשנעצבתי שאינני זוכה להגיע להוגוורסט, ולפחות קיוויתי שהוא יהנה. התיישבתי מול שולחן הכתיבה שלי, ונטלתי עט נוצה וקלף. כתבתי לו מכתב:
רון היקר,
איך הולך בהוגוורסט? אני יודעת שרק התחלת, והאמת שאני כותבת את זה ממש אחרי שחזרנו הביתה מתחנת צ'רינג קרוס. אני ממש מקווה שתהיה לך שנה מושלמת, טוב, שום דבר לא מושלם, אבל מקווה שתהנה.
יש לך חברים חדשים? באיזה בית שובצת? אתה מכיר את הארי פוטר? הוא כל כך חתיך במציאות. הוא נחמד? מקווה שכן.
אוהבת,
אחותך ג'יני.
נ"ב – מאוד מתגעגעת אליך. משעמם פה לבד!
סרקתי את הדף עוד כמה פעמים, ואז זרקתי את המכתב לאשפה. זה נראה לי פשוט לא נכון. גם בטח הוא בכל מקרה מתרגש, או שכל השאלות האלו יעצבנו אותו, או ש... או ש... הוא בכלל שובץ בסלית'רין או האפלפאף שהוא אמר שהוא ממש ממש ממש ממש לא רוצה להתקבל אליהם והוא ממש עצוב ומבואס או שאולי הוא מתגעגע הבייתה או.. או.. נו דיי! הפסקתי במוחי. אני פשוט לא אשלח וזהו. זה לא אמור להטריד אותי אחרי הכל.
משהו אחד כן עודד אותי. האוכל של אמא!! אני לא יודעת איזה אוכל יש בהוגוורטס אבל אני כמעט בטוחה ששל אמא יותר טוב וטעים!
תמיד יש משהו חיובי בבית. אמא צצה משום מקום והתיישבה לידי. הרגשתי שהיא ריגלה אחריי וחכתה לרגע הנכון שבו תוכל לצוץ. "תקשיבי מתוקה..." היא אמרה בקול הכי רך ששמעתי אותה מדברת בו בחיים "אני מבינה אותך לגמרי! את יודעת שגם אני הייתי האחרונה במשפחה שלי בלהגיע להוגוורטס?" היא אמרה. "לא..." היססתי "אז כן! גם אני הייתי הכי קטנה במשפחה, ארבעה אחים היו לפני, שלושה מהם בקושי ראו אותי לפני הוגוורטס מרוב שהיו בוגרים ממני" היא אמרה "ומה עם הרביעי?" הסתקרנתי "רביעית" היא תקנה אותי, "אחותי הגדולה הייתה גדולה ממני בשנה, בדיוק כמו רון בשבילך. והיא נהנתה איתי בכל השנים שאחיי בילו בהוגוורטס. אבל..." נראה שהיא ממש נעצבה להיזכר בזה "כשהגיע תורה הייתי בודדה ממש. אבל מצאתי לעצמי תחביבים שיכולתי לעשות לבד" היא אמרה "וגם את! את יכולה למצוא תחביבים שאת תהני לעשות לבד!" פתאום צצו לי בראש מיליון רעיונות לתחביבים שאוכל לעשות לבד "תודה אמא, את גאון!" חיבקתי אותה חזק "שמחה שיכולתי לעזור" היא חייכה ויצאה מהחדר.
YOU ARE READING
ג'יני במחנה החצויים
Fanfictionג'יני מתחילה הוגוורסט בשנה הבאה. אבל מה קרה לפני? את זה תגלו רק אחרי שתקראו את הפאנפיק הזה. החיים לפני הוגוורסט יכולים להיות משעמים אב לא בבית וויזלי. שנים קודמות היה אם ג'יני לפחות אחד האחים שלה, אבל השנה היא לבד. רוצים לראות איך הייתה השנה? תקראו...
