ואז היא הגיעה // המופלאה

10- ציירשע

נ.מ מרינט

התחלתי ללכת הליכה מהירה עד שהגעתי לכיתה, קצת מתנשפת כי רציתי להגיע לכיתה לפני הצלצול בשביל להכיר את נתניאל.

״איפה היית?״ שמעתי קול מוכר מאחורי, הקול של לוקה

״אהה, אממ, הייתי עם אדריאן, אנ...״ התכוונתי לומר והוא עצר אותי

״אדריאן? אחרי מה שהוא עשה??״

״הוא ביקש סליחה, ואני סולחת״

״את אמיתית?? למה את סולחת לו?! הוא ניסה לאנוס אותך או לא יודע מה לעשות״

״לא הוא לא! אני בוטחת בו עכשיו. הוא לא יעשה יותר כלום. הוא הבטיח!״

״אז מה אם הוא הבטיח!! את באמת מאמינה לו?״

״כן אני באמת מאמינה לו! וחוץ מזה.. נכון הנתניאל הזה??״

״מה איתו??״

״הוא בכיתה שלי?״

״כן, למה? את לא מכירה אותו??״

״לא.. ואמרת שתדבר איתו...״ (כמו בפרק הקודם... זה מרינט אומרת ללוקה פשוט לא מוסיפים ה׳)

״כן. דיברתי איתו.. הוא הסכים. תבדקי אם הוא בכיתה, נשאר עוד חמש עשרה דקול להפסקה. יש לך עוד קצת זמן״

״אוקיי תודהה״ אמרתי וחיבקתי אותו סביב המותניים והוא מלטף לי בצחוק את הראש.

״באמת תודה. ואין לך מה לדאוג לגביי אדריאן, אני מבטיחה שאהיה בסדר״ המשכתי

״אני סומך עלייך״ אמר לי עם חיוך והתנתקנו.

התחלתי ללכת ממש מהר לכיתה. עד שהגעתי וראיתי שם מישהו עם שיער ג'ינג'י אדמדם.

״אתה נתניאל??״ שאלתי

״אהה, כן״ החזיר בלי להרים את הראש

״אני מרינט״ עשיתי סימן של שלום עם היד

נ.מ נתניאל

״אני מרינט״ היא אמרה ניפפה עם היד לשלום.

׳זאת מרינטטט הילדה החדשההה הזאת שאני לא מפסיק להסתקל עליה כל השיעוררר היא פשוט מושלמת. למה היא ניגשה אליי?? מה יש לה לחפש איתי? אההה עכשיו אני נזכר.. לוקה דיבר איתי על זה. אבל אני לא הצליח להוציא מילה מהפה שהיא לידי. היא יפה מדי בשביל זה!׳ חשבתי לעצמי

״אהאהאהא. אני נתניאל״ החזרתי קצת לחוץ

״לוקה אמר לי שהוא דיבר איתך ואמרת שאתה יכול לעזור לי להשלים את החומר.. אם לא זה גם בסדר״

״אממ כן.. לוקה דיבר איתי.. אבל אמממ אני לא יודע אם אני יכול עכשיו, או בכלל״ אמרתי בקושי מצליח להוציא משפט נורמלי מהפה.

״או-אוקי.. אני אבקש ממישהו אחר. בכל מקרה תודה״ היא אמרה עם חיוך גם שמח וגם עצוב בו זמנית. והלכה משם