גלגולי עיניים

פרק 1

לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בשאלות כמו- האם אני מאמינה ב-"גורל" או ב-"אלוהים". בדרך כלל אנשים נוטים לחשוב שאמונה באחד משמע אמונה גם באחר, חלק אומרים שאין קשר בין השניים והשאר מחליטים להאמין מתי שמתחשק להם.

מאז ומעולם האמנתי בהשם. תאמינו לי, הוא קיים ומציאותי כמו כאבי המחזור שלי.

אבל האלוהים שלי לא קדוש ולא טהור, הוא בן זונה גדול.

היו זמנים שהאמנתי בו בלב שלם ובהערצה, אבל אותם הזמנים הם כעת היסטוריה.

גורל? תעשו לי טובה. אני מסרבת להאמין שיש תכנית מפורטת לצורה בה החיים שלי יתחילו, ייפסקו ומה שבניהם. אני מסרבת להאמין שהסיטואציה המייאשת הזו בה אני נמצאת כרגע היא חלק מהגורל שלי, איפה שאני עומדת מול שער בית הספר החדש לאחר שחיי החליטו לסטות 180 מעלות שמאלה ולהתרסק בחור האימה הזה שנקרא דרום תל-אביב.

"תיכון אברבנאל"

טוב, לא באמת, השלט מראה "תיכון עירוני ג' ", אבל עם כמות התיכוניסטים שנכנסים ברעש והמולות כאילו לא ראו את החברים שלהם רק אתמול, ניתן להסיק שההשוואה לא כל-כך רחוקה מהמציאות.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להתקדם לכיוון השער בעוד מחשבות אופטימיות מתחילות לרוץ בראשי. אם אני רוצה שהדברים ילכו כמו שצריך אני צריכה לדעת להתאקלם ולא אוכל לעשות זאת אם ארגיש לא בנוח ליד כל אדם זר שאני רואה. 

נשימה עמוקה אחרונה, ואני נכנסת אל המוסד החדש לו אקרא "בית ספר" למשך שאר שנות החינוך שלי. 

-

היד שלי מרחפת מעל ידית הדלת כשאני מבינה שאני כבר מאחרת לשיעור הראשון על היום הראשון שלי ללימודים. אם אכנס עכשיו לכיתה אמשוך יותר מידיי תשומת לב, אבל האם יש לי ברירה? כמובן שלא. אני בוהה בידית שנייה נוספת ואז תוחבת את שיערי הבלונדיני מאחורי אוזניי לפני שאני פותחת את הדלת וצועדת פנימה לתוך הכיתה.

כמו שצפיתי כל המבטים הופנו אליי באחת, סורקים אותי מכף רגל ועד ראש כמו שאני סורקת את הכיתה הגדולה כמה שאפשר בזמן הקצר ביותר לפני שהמורה מקבלת אותי מול כולם.

"מצטערת שאיחרתי, התעכבתי במזכירות." אני זורקת למורה חיוך קטן ומובך בתקווה שנפלתי על מורה נחמדה ולא על אחת שתעשה לי פרנציפ.

"הכל בסדר יקירה. אני אלונה, המורה לספרות, אני מניחה שאת התלמידה החדשה?" אני מהנהנת לחיוב ואז מחשבה חולפת בראשי; ספרות על הבוקר? וואו, קשוח.

היא נעמדת קרוב אליי ומניחה את ידה על שכמי, פנינו מועדות לתלמידי הכיתה. "תכירו כולם, זאת התלמידה החדשה שסיפרתי לכם עליה, שלי אלמוזנינו. אני מאוד מקווה שתעזרו לה להתאקלם מהר." חיוכה חם וקולה נעים ואני כבר מבינה שהיא אחת מהמורות הטובות כאן, נראה שהתמזל מזלי הפעם בשונה מאיך שהדברים היו בבית הספר שהיה לי בחיפה, שנאתי את כל המורים וזה היה הדדי.