פרק 44

3K 229 93
                                    

״את יכולה לשבת בבקשה?״
פתאום השילוב של ארבעת המילים הפשוטות האלו הרגיש לי קשה להבנה, הבטתי המומה עוד כמה שניות בעומרי לפני שהתאפסתי חזרה והתיישבתי על הספה, יכולתי לעשות עוד סצנה על זה שהוא ביקש ממני לשבת ולהגיד לו לדבר מהר בזמן שאני עומדת, אבל כבר לא היה לי כח. היום התיש אותי נפשית ופיזית וכל האנרגיה שעוד הייתה לי נשאבה ונזרקה על סשן הבכי על הרצפה.

״אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל״ עיניו הירוקות של עומרי התרוצצו מסביב עד שנחו על שלי, גורמות לי לייחל שוב ליכולת להצליח לנחש את הרגשות שהעיניים שלו ניסו להעביר לי, יכולת שהפסקתי לנסות לפתח כבר בערך מהיום השני להיכרות שלנו ״את חייבת להבין שאף אחד מאיתנו לא ידע שזה מה שיקרה דניאל, גם בתרחישים הכי גרועים שרצים בראש המעוות והחולני שלי לא הייתי מדמיין שהם ינסו להתנקש בנו במקום פומבי כלכך ובמיוחד לא בבית כנסת בערב שבת עם כלכך הרבה אנשים חפים מפשע מסביב. אבל להם לא היה אכפת מה עומד בדרך למטרה שלהם לחסל אותנו. זה שלא ידענו אומר שלא היינו מוכנים ואנחנו מוכנים לכל דבר, לפחות שחשבנו ככה. חשבנו שאנחנו שלושה צעדים לפניהם עד שזה קרה וזה טילטל אותנו, בעולם שלנו, במעמד שלנו כל דבר משנה ודבר כזה לא יכול לעבור בשקט. במיוחד ש-״

עומרי הפסיק את דבריו לפתע, משאיר את דבריו באוייב כחוצץ בנינו, עיניו חזרו להביט בכל פינה ונקודה בחדר חוץ ממני כמחפש בראשו את המילים הנכונות ״במיוחד שמה עומרי?״
״דניאל״ הוציא את כל האוויר מריאותיו כמתחנן שאוותר על הנושא.
״במיוחד שמה עומרי?״ קולי התחזק מעט ויצא תקיף יותר משרציתי.
עומרי לקח לעצמו עוד כמה שניות כמחבר בראשו את האותיות למילים ואותן למשפטים.
״במיוחד שזאת הייתה מתקפה מתוכננת ומדויקת. אם רפאל לא היה מגיע עם המידע הזה הערב הזה היה נגמר אחרת לגמרי, הרבה אנשים היו נהרגים ואני לא הייתי יושב איתך פה. נשבעתי לך שאני לא אכניס אותך לעולם הזה אבל את חייבת להבין שעל דברים כאלה לא מוותרים בקלות והמוטו מספר אחד של אבא שלי זה שגם בדברים כאלה לא פועלים בפזיזות. עם כמה שנראה לך שהיום בצהריים שהגזמנו ופעלנו מהלב ועם הדחף, שום דבר פה לא קרה בלי חשיבה מדוייקת, כל פעולה שקרה הייתה מתוכננת לפרטי פרטים ואני לא מצטער לשנייה אחת״

״אז אתה מנסה להגיד לי שניסית בכוונה להרוג את כל האנשים האלה? זה ההסבר שלך?״ קולי שיקשק מעט כשההבנה התחילה לנחות.
״אני יכולתי למות דניאל ואולי אנשים אחרים יעבירו את זה אבל אני אמסלם ואני נתתי את המילה שלי שאחרי היום הזה הם ישלמו על מה שהם עשו לנו, לכן שמתתן מדאגה בבית ולכל האנשים החפים מפשע שהיו שם ומילה שלי זאת מילה״ קולו של עומרי התנמך ונעצר והירוק של עיניי כאילו והתכהה גם הוא לפני שחזר לדבר ״ובגלל שמילה שלי זאת מילה, אני גם חושב שאנחנו צריכים להיפרד״

כל רגע הרגיש כמו שנה מהרגע שהמילים האלה יצאו לו מהפה, הלב שלי נחת לשכנים מתחת, יושב מדמם על רצפת הסלון שלהם.
ניסיתי לשחזר בראשי לשניה את המילים בחזרה, מפרידה ומחזירה את האותיות וההברות, מנסה לשנות את הסדר, אך לא משנה איך ניסיתי לסדר את זה, למשפט הזה היה את אותה המשמעות.
״דניאל?״ קולו של עומרי היה רגוע ורך יותר כאשר ניסה להוציא אותי מהטראנס שנכנסתי אליו.
״מה?״ העברתי עליו מבט מבולבל, מנסה לראות אם אני מפספסת משהו מהפוקר פייס הנצחי שלו, מחפשת בדל של צחוק בפניו.
״אמרתי שאני רוצה להיפרד״ חזר על המילים שלו, שולח שוב מיליון חיצים בוערים ישר אל החזה שלי.
״הבנתי את זה, אני פשוט לא מבינה למה״ מלמלתי בחזרה.

המלאך שליWhere stories live. Discover now