היי לכולם , זה הסיפור הראשון שלי , והכתיבה בהתאם , למרות שהיא משתפרת לאט לאט במהלך הסיפור. אני כותבת את הטקסט הזה אחרי כמעט שנה של הפרסום של הספר הזה , ואני כן ממליצה לכם לקרוא אותו , בגלל הסיפור השני שלי , שהכתיבה בו הרבה יותר איכותית וטובה. קריאה נעימה , אנג׳ל❤️
\\
השעון המעורר המזדיין הזה צילצל , הרגשתי כאילו בא לי לרצוח מישהו , אבל מאז שאני לבד ברשות עצמי.
אין כל כך את מי להאשים, השארתי את חיי הקודמים מאחרי .
והאמת? טוב שכך .
לאחר שגירדתי את עצמי בלית ברירה מהמיטה , זה הרגיש כמו עוד יום מבוזבז . יום שבו אני אלך לבית ספר , ואנסה ללמוד . המורים לא ממש אכפתיים למצב שלי , אני יכולה להבין אותם. למה שיתעסקו בחרא של ילדה שבמילא תנשור בסוף? ילדה שעל תנאי כבר יותר משלוש שנים?
קמתי מהמיטה שלי בלית ברירה , לוקחת את עצמי לאט לאט לכיוון המקלחת הצנועה שלי .
לאט לאט אני מתחילה להתאפס על עצמי , אבל בתכלס מי יכול להתאפס על עצמו בשבע בבוקר ?
נעלתי את זוג נעליי השחורות והתקדמתי לכיוון המטבח שלי , אני נאנחת שמגלה שמחכה לי על השולחן חשבון החשמל של החודש הנוכחי . מתזכרת את עצמי במוח על לשלם אותו בזמן.
אספתי את המפתחות משולחן העץ הקטן , ויצאתי לכיוון הרחוב הסואן של שבע בבוקר .
מכוניות רבות נוסעות דרכן לעבודה , אימהות מתהלכות עם עגלות לפניהן . ועיניהן העייפות מעידות על חוסר השינה בלילה .
אני ממשיכה ללכת כשנזכרת בדרך קיצור ששמעתי מאחד הילדים בקפיטריה .
הילד סיפר שזו סימטה אומנם מעט מפוקפקת , אך מקצרת את הדרך לבית הספר משמעותית.
הגעתי לאזור שהילד תיאר , סימטה קטנה . פחי רחוב עם גרפיטי גס נמצאים בצידי הרחובות , המון עלים מעטרים את הרצפה . וכתמים לא מוסברים על הריצפה המלוכלכת.
בהתחלה חששתי מעט, אך המטרה מקדשת את הדרך.
המשכתי ללכת במשך דקות קצרות , עד שראיתי שלושה אנשים , כולם גבוהים כמו ביניינים.
לבושים בחליפות שחורות ויוקרתיות . עומדים סביב לאדם מפוחד הקטן מהם בראש לפחות. משוחחים באנגלית מרושלת.
״מה אלו נפלו עליי עכשיו״ חשבתי לעצמי .ממשיכה להתקדם בשקט , מקווה לשמור את ראשי על כתפיי היום.
אחד מהבניינים קולט אותי .( אחד מהאנשים ה״מפחידים״ ) עצר אותי . ״כן ?״
אני שואלת , בניסיון להבין מה הם רוצים מילדה קטנה.
האדם שמולי שותק , על הרקות שלו קעקועים צבעוניים . זקן ארוך ושחור מעטר את פניו העגולות.
״אני יכולה להתקדם?״ אני שואלת , מקווה לא להסתבך . אני מתוסבכת מספיק גם בלעדיהם.
האיש מסתכל לכיווני , מרים את הטלפון ומחייג מספר מסויים. זורק כמה מילים לטלפון ומנתק , לא יוצר איתי קשר עין מיותר.
*
השיחה הקטנה שהאיש ביצע דיי השתלמה לו, בפחות מדקה הגיע איש מגודל . פניו יפות ומסורטטות , עיניו מסתכלות עליי . כאילו שורפות אותי במבטו.
המראה שלו הקסים אותי , אין ספק שהוא איש יפה בעולם מכוער.
״מה את עושה כאן , ילדה?״ שואל היפיוף. אני חוסמת כמה תשובות חצופות שעלו בראשי , מבינה שאיני רוצה להסתבך כרגע. ״ אני בדרכי לבית הספר , אדוני.״ אני הופכת את השיחה לרשמית . אני מביטה בשעון המעוטר שעל ידו , מזהה שעם לא אשתחרר בקרוב ממנו אני אאחר . ״ אדוני, אני יכולה ללכת ? אני פשוט אאחר.״ אני מבקשת . טון קולי יציב ולא רועד , מעיד על ביטחון . בעיקר משחק , בתוך ליבי מקווה שיקנה את זה.
הם הסתכלו אחד על השני , הכול נראה כלכך ברור לשניהם.
״איך קוראים לך ילדה?״ שואל אותי היפיוף , שאת שמו לא ידוע לי.
״אדוני, אני מבקשת... אני חייבת ללכת.״ אני מבקשת , לא יכולה לנדב מידע אישי על עצמי לאיש כזה מסוכן.
״ אני לא אוהב לשאול שאלות פעמיים , יובל רון.״ אומר לי האיש . אני נדהמת מהאיזכור הקטן של שמי. אך מיד מתאפסת .
אני מסתכלת עליו , סורקת את פניו בעיניי . מנסה להבין את המניעים של הפושע הזה .
״ אדוני... תן לי ללכת בבקשה ממך.״ אני מבקשת , תחינה נשמעת מקולי.
האיש מסתכל אליי , הגלגלים בראשו עובדים בלי סוף .
״תשחרר אותה.״ אומר האיש , מסתובב והולך.
אני משחררת נשיפה שלא ידעתי שהחזקתי בגופי , ההקלה שוטפת אותי ואני מרגישה את הצבע חוזר לפניי.
ברגע שאני מסתובבת אני שומעת את האיש בחליפה.
״ילדה , לא לימדו אותך לא להסתבך עם שגיא אבאס?״ אומר האיש והולך , מתעלם מהמשפט הקטן שזרק.
אני מגלגלת עיניי והולכת , הוא רק עוד עבריין כמו כולם.
YOU ARE READING
על חשבון הברון
Romanceזה לא סיפור מהאגדות , הוא רחוק מזה . תחזיקו חזק. מכירים את זה שיש לכם הכול? ממכוניות יוקרה , ועד לנדל״ן נחשק ונוצץ. אנשים נושאים את עיניהם אליכם , שמא מפחד ושמא מכבוד. אלו החיים שבנה לעצמו שגיא אבאס , טייקון המאפיה והעסקים . חיים של פשע ומותרות , נ...
