על חשבון הברון

התורמים הנדיבים | 43 |

גופי עוד רעוד מעט כשאני מחזיקה את כוס המים . האור השוקד במטבח מאיר מעלינו ואני מרגישה את המתח הנורא באוויר.

״שגיא , אני לא יודעת מה להגיד לה.״ אני אומרת בשקט , קולי שבור מאי פעם.

עיניו של שגיא זזות לראשונה מהרצפה השחורה.
״את מתכננת לדבר איתה? ״ הוא שואל ברכות, ונשען על השיש הקר.
״אני לא יודעת , היא הרסה אותי.״ אני אומרת ומשפילה את מבטי לרצפה , עיניו של שגיא משחירות לרגע ממשמע דבריי.

״מהרס נבנים דברים יובל , אני מאמין שעלייך לדבר איתה.״ הוא אומר , ואני מזעיפה את פניי. ״שגיא היא הייתה ועודנה אמא מזעזעת! היא לא אכפתית בעליל ואני לא אתפלא עם היא עדיין נרקומנית מזויינת.״ אני אומרת , שגיא מרים את אצבעו כלהטיף על הקללות שלי אך נמנע ברגע האחרון כשמבין את מצבי.

״יובל , זו עדיין אמא שלך.״ הוא אומר באיפוק .  ואני מרגישה את דמי מתחמם. לו יש שתי הורים בבית , ואחות יפיפייה . ובנוסף משפחה חמה ואוהבת. לי לעומת זאת המשפחה התפרקה בין היידים ונשארתי לבד לגמרי הייתי חייבת לבנות את עצמי מחדש , לא יכלתי לשאת את העובדה שהמשפחה שלי התפרקה ונשארה רק אמא שלי , שבכלל הייתה עסוקה בעצמה ובהרס העצמי שלה.

״קל לך להגיד , גדלת כילד שמנת לא ? כל פאקינג ספיידרמן שרצית קיבלת!״ אני מתחילה להעלות את הטונים שלי , מרגישה את שגיא מתקשח בשנית למשמע דבריי.

״את לא מתכוונת לז-״ הוא אומר ונקטע בגסות על ידי. ״הו אני כן! אני גדלתי בבית הרסני שגיא . זה היה כמו פצצה. היא תמיד הייתה שנייה מלהתפוצץ. זה שכל פעם זה נמנע ונחסך  ממני זה לא אומר שלא הרגשתי את הזוגיות ההרסנית של הוריי!״ אני צועקת , שגיא מתקרב אליי ופותח את ידיו. אני נכנסת ביניהן ומתמסרת לחיבוק שלו . החזה החשוף שלו נרטב בדמעותיי ואני מרגישה את ידיו מתהדקות עליי.

עם יש משהו שאני מעריכה בזוגיות שלנו זה שגם עם אנחנו רבים , תמיד נהיה אחד לצד השנייה. גם עם המצב סופר קשה , אנחנו קודם נעבור אותו ואז נדבר על הדברים כמו שצריך.

״יובל.. אני ממליץ לך ללכת לבקר אותה . אני אבוא איתך עם תרצי.״ הוא מציע לאחר כמה דקות שבהן אנחנו עומדים מחובקים . ״שגיא , אני שבר כלי. אני לא יודעת עם אני אעמוד בזה.״ אני מודה בכנות , עיניו של שגיא אוהבות מאי פעם.

״אני מאמין בך.״

ועם המילים האלו שרק מאז שהכרתי את שגיא התחלתי לשמוע , אני מבקשת שיזמין לי טיסה לבר הרבור . העיירה שבחרה באימי לנהל אותה.
בזמן ששגיא יושב על המחשב , אני שולחת הודעה למרצה שלי ומבקשת כמה ימי חופש מהאוניברסיטה .
המרצה נענת לבקשתי ואני מודה לה בחום.

״נצא מחר , אני אשאיר את ענייני המאפיה למתן ואני אהיה איתך כולי.״ הוא אומר ואני מרגישה את החיוך שלי עולה. אני פשוט נפעמת כל פעם מחדש איזה אדם טוב הוא , אדם שאומנם שמתעסק בחרא כל הזמן , אבל אני נפעמת כל פעם מחדש מטוב הלב שלו.