מותו של הגיבור

227 26 5
                                    


נ"מ פרסי:

אחרי המלחמה עם גאיה, הביאו לנו פסיכולוג שיעזור לנו להתמודד עם המוות של ליאו. הוא אמר לנו תמיד להגיד את מה שאנחנו מרגישים, אחרת זה יעלה שוב ושוב. אז הנה. אנחנו שבורים.

אני ואנבת'. שנינו שבורים. הייתי בטוח שהיא לא תדבר איתי יותר, אבל הנה, היא פה, מטר ממני, ואני לא יכול לנשק אותה או לגעת בה. אנחנו שבורים.

היא ישבה על הרצפה לידי. בוכה ובוכה. ידעתי שזה שבר אותה. לדעת שאני כל כך קרוב, אבל לא יכול לנשק אותה ולחבק אותה.

לאט-לאט הקול חזר אליי, ויכולתי לדבר איתה. אבל לא ידעתי מה להגיד לה.

"אנבת'?" שאלתי אותה והיא הרימה את עיניה והסתכלה עליי. היא הייתה נראית רע. העיניים שלה היו אדומות, והשיער שלה לא היה מסודר. אבל זאת הייתה החכמולוגית שלי. ראיתי את זה בעיניים שלה. "אנבת', אני ממש פה. אני כאן לידך. הכל יהיה בסדר."

"איך הכל יהיה בסדר, פרסי?" היא שאלה אותי בקול חלש. "איך הכל יהיה בסדר אם אנחנו פה, ואם אתה לא יכול לנשק אותי?"

"אני לא יודע מאיפה, אנבת', אבל אני יודע שהכל יהיה בסדר. בדיוק כמו שאת ידעת שהכל יהיה בסדר בקרב בניו יורק."

"אני כמעט מתי בקרב הזה, פרסי."

"אני יודע, אנבת'. אבל אני בסדר, אוקיי. אני כאן לידך."

"אתה לא לידי, פרס. אתה קילומטרים ממני. כלום לא יהיה בסדר, פרסי. הם בחיים לא יעזבו אותנו בשקט. אתה לא חושב שאני יודעת את זה? גם אתה יודע את זה, פרס. אפילו בחלום הזה, או מה שזה לא יהיה, אפילו אז הילדים שלנו נפגעו."

"את רוצה ילדים, אנבת'?"

"ברור שכן, פרסי. אבל זה בחיים לא יקרה איתך, כי אתה עומד למות לפני הנבואה."

"תספרי לי." ביקשתי ממנה. "תספרי לי למה את רוצה."

"אני חלמתי, פרסי. אני חלמתי את החיים שלנו, וראיתי את הילדים שלנו. זה היה כל כך הגיוני. בן בכור עם הכוחות שלך, ועם המראה שלך, חוץ מהעיניים שלי, בת קטנה עם הכוחות שלי, ועם המראה שלי, חוץ מהעיניים שלך, ובן בינוני, השילוב המושלם בינינו. זה היה כל כך הגיוני, מוח אצה. הלוואי שזה היה אמיתי, ואתה לא היית צריך למות."

"זה יהיה אמיתי, אנבת'." הבטחתי לה. "תקשיבי, באחת המגירות יש קופסא כחולה. אני ממש אשמח אם תביאי אותה."

"אוקיי." היא אמרה והלכה להביא אותה. אני בינתיים כרעתי ברך. כשהיא הסתובבה, היא כמעט הפילה את הקופסא. היא חזרה ועמדה מולי.

"אוקיי..." אמרתי לה. "תכננתי שזה יהיה קצת אחרת, אני נשבע לך. אבל אני מוכן לעשות את זה. הלוואי שלא היה את המחסום הזה, ואני לא הייתי עם אזיקים, אבל לא משנה. לא משנה לי כי לא אכפת לי איפה אני אהיה, או עם ינעלו אותי ויזרקו את המפתח לאוקיאנוס, את תמצאי דרך להוציא אותי משם. אנבת', את יכולה בבקשה לפתוח את הקופסא?"

חצויים בהוגוורטסWhere stories live. Discover now