"איך כבר גמרת?!"
"אני רעבה"
"עדיין רעבה?"
"אכן"
"מה עשית שאת כל כך רעבה?"
"ניצחתי בשתי התחרויות האחרונות"
"אכלת בבוקר?"
"לא"
"זה עוד דבר של בית יתומים?"
"לא ממש לא! מאיפה הבאת את זה מומו!"
"לא יודעת"
"אז למה לא אכלת בבוקר?"
"לא הספקתי"
"איך לא התמוטטת?!"
"את משוגעת"
"אמרתם לי את זה איזה ארבע פעמים היום"
"מזל טוב!"
"תודה"
"אתם חוגגים יום הולדת בבית היתומים?"
"כן, למה שלא נחגוג?"
"כי.... מה אם הילד תינוק שהוא ננטש?"
"חוגגים באותו היום שהוא הגיע"
הכיתה התקיפה אותי בשאלות, וגם כמ הילדים אחרים. לא יודעת למה אבל בסדר. לא הפריע לי ששואלים אותי שאלות כאלו, אני רגילה משאר בתי הספר שהייתי בהם.
"את מרגישה טוב?" קירי לחש לי
"אני סבבה. תפסיק לדאוג" נזפתי בו, והוא רק גילגל עיניים ולקח עוד ביס.
אני כבר גמרתי את האוכל שלי, יש לנו עוד רבע שעה הפסקה, ככה שיש עוד זמן לנוח. וזה טוב כי אני מפחדת להקיא את נשמתי.
הטלפון זמזם בכיס שלי, מודיע לי שמשהו מתקשר.
*מיארה לא לענות*
"את לא הולכת לענות?" דאנקי שאל אותי "אני אדבר איתה אחרי זה. אין לי כח עכשיו."
"קרה משהו בבוקר איתה?" מינה שאלה "לא, במפתיע. היא הסיעה אותי היום בבוקר" אמרתי לה. והיא צחקה שאמרתי במפתיע. זה באמת מפטיע שלא רבנו מה שקורה ביסיקלי כל יום.
"אז תעני לה!" מינה צעקה "אין לי כח" צעקתי עליה בחזרה "היא כניראה סתם רוצה לנזוף בי" אמרתי ונזלתי על הכיסא
"תלמידים נא לגשת למקומות שלכם לצד הקהל!" שמענו במקרופונים. טוב רוצים להציק לנו שוב. יאי.
"נו תגמור כבר את האוכל!" בעטתי בקירי, כדיי שיזדרז "זה לא יעזור שתרביצי לי!" הוא אמר וחסם אותי, לא נותן לי להרביץ לו יותר, כיאילו שזה אפשרי, מצאתי דרך אחרת.
"בואי כבר. לא הישאר לנו מקום טוב!!!" מינה צעקה לי באוזן כשהלכנו לזרוק את השאריות של האוכל. לא שלי נשאר הרבה.
*מיארה לא לענות*
"נו תעני לה כבר"
"מינה אכפת לך להפסיק להציק?" שאלתי ועניתי לטלפון, בזמן שאנחנו הולכים לכיוון המקומות שלנו. אני יודעת כבר שאוגירו (ה.ע. זנב) פרש, עדיין לא הבנתי למה.
מיארה: תודה לך באמת!
קאי: בבקשה. על מה?
מיארה: לא לא אין. טוב לא משנה, איך את?
קאי: בסדר, למה את שואלת?
מיארה: כי את נפלת מגובה של עשר מטר אולי?
קאי: כן אני בסדר, לא קרה לי כלום.
מיארה: טוב, כשאת חוזרת הביתה אנחנו צריכות לדבר
קאי: את לא יכולה להגיד לי עכשיו?
מיארה: זה יוציא אותך מריכוז. אני לא רוצה שתפסידי.
קאי: עכשיו שאני לא יודעת מה זה וזה מוציא אותי לגמרי מריכוז. אני מבטיחה שזה לא יגרום לי להפסיד.
מיארה: בטוח?
קאי: כן נו
אמרתי ונשענתי על הקיר במסדרון, וסימנתי לשאר ללכת ושאני אפגוש אותם אחרי זה
מיארה: קיבלת בקשת אימוץ.
מיארה: קאי? קאי!
קאי: אני אדבר איתך אחרי זה.
ניתקתי. אני בטוחה שזה יוציא אותי מריכוז עכשיו. וזה לא טוב. אני צריכה להוציא לי את זה מהראש ודחוף.
YOU ARE READING
גיבורה קטנה של(נו)י -My Angel
Fanfictionגמור ספר שני (ספר ראשון- 70% מלאכית 30% שדה-My Angel) קאי מתחילה את הלימודים ביו איי. אבל כשהיא חוזרת מהיום הראשון שלה בבית הספר והולכת לספר לאחים שלה על היום היא מגלה דברים נסתרים שהשמיניה החביאה ממנה במשך הרבה זמן. הסיפור יהיה מהנקודות מבט של לוקא...
