פרק 7 (ג'ון)

1.1K 56 8
                                    

מאז אותו יום במכונית אני חיכיתי נואשות לראות את מאדי ישנה שוב . זה נשמע מטריד מאוד שחושבים על זה אבל השלווה שפניה משדרות בזמן שינתה בלתי ניתנת לתיאור .

כמעט ולא הצלחתי להוריד ממנה את מבטי ,אבל בפעמים הבדדות בהן כן הצלחתי . ניצלתי את המצב לסרוק את המקום בו אני נמצא .

אני זוכר שלוסי סיפרה לי על בית העץ הזה , היא אמרה שהוא המקום שלה ושל מאדי מאז גיל 5 או 6 ושהן בנו אותו עם איזה בן של עובד של אבא שלהן או משהו כזה.

בית העץ נראה רגיל לחלוטין מבחוץ אבל משום מה , שנכנסים פנימה, זה מרגיש כמו מקום שונה לחלוטין . בית  .המקום הזה נותן הרגשה של בית יותר מכל בית שאי פעם היה לי . והיו לי הרבה ...

אני בהחלט יכול להבין למה מאדי ולוסי היו באות לכאן כל יום . או למה היה כל כך קל למאדי להירדם במקום הזה .
בפעם הקודמת שמאדי ישנה לידי היא חלמה על לוסי , אבל הפעם , הפעם היא ישנה שינה רצופה ונטולת סיוטים . שראשה על כתפיי . לא העזתי לזוז מאז שהיא נרדמה, בידיעה שברגע שהיא תתעורר , פניה לא יקרינו שלווה , הן יראו שנאה , שנאה כלפי כולם , אבל בעיקר כלפי . מהרגע שהודיעו למאדי שלוסי נרצחה\התאבדה או מה לעזאזל שלא קרה לה , מאדי לא הייתה אותו בן אדם . אני יודע את זה כי בכל יום לפני כן ראיתי אותה מחייכת , מה שגרם ללוסי לחייך , אני די בטוח שמבחינה פיזית זה לא אפשרי לא לחייך כשרואים את החיוך של מאדי , הברק בעיניה , הגומות הקטנות בלחייה שבקושי ניתן לשים לב אליהן . ההטיה של ראשה לאחור כשהיא צוחק-

צלצול טלפון נשמע מכיסה של מאדי ועצר את מחשבותיי , תודה לאל . הוצאתי את הטלפון מכיס הסוודר האפור שלה , שהיה עטוף בריחה העדין , וקפאתי שראיתי את השעה , 18:49 . אני יושב בבית העץ הזה ארבע שעות ומוקסם מהשלווה שקורנת מפניה של מי שרואה אותי כרוצח. ואני חשבתי שחיי לא יכולים להיות מוזרים יותר..

"המממ..." אנחה נפלטה משפתיה של מאדי והגיעה ישירות לליבי .

"מאדי אבא שלך מתקשר " אמרתי וקולי רעד מהפחד שתרים את ראשה מכתפי . אבל זה בדיוק מה שקרה... הרגשתי את חסרונה מיד , הריח שלה נעלם , המגע שלה, הבל פיה, תחושת דפיקות ליבה על גופי שהרגישו כאילו כל אחת ואחת מהן צועקת אני כאן ! אני עדיין כאן ! לא ויתרתי! ואני כל כך גאה בה על כך...

"הלו ? אבא?" דיברה מאדי לטלפון בקול ישנוני ושהתחנן בפני לקחת את גופה ולכלוא אותו בזרועותיי עד שתשקע בשינה עמוקה , ונישאר כך לנצח ...

"סליחה , נרדמתי בבית העץ , אני עכשיו יוצאת . אהיה בבית עוד כמה דקות ." ענתה מאדי כתגובה למה שנשמע כמו צעקות אביה דרך הטלפון .

הנקודות המוארות בחייWhere stories live. Discover now